במהלך הראיון עם וו האנג מיי, מי שהייתה מלכת היופי של וייטנאם בשנת 2010, אני מבין איך אנחנו, הישראלים, נראים מבחוץ. איך אנחנו, שכל הזמן עסוקים בביקורת עצמית, נראים למישהו שבא מארץ אחרת. ואם הייתי מתבקש לתמצת את הראיון הזה למשפט אחד, הוא יהיה "מלכת היופי הווייטנאמית גרמה לי להתאהב בישראל מחדש".

מיי היא אחת השגרירות הנלהבות של ישראל, והפחות מוכרת שבהן. היא ספורטאית ומגה סלבריטאית בארצה. מכל המדינות שבהן ביקרה, היא התאהבה דווקא בישראל, ובימים אלה היא מכינה עליה סרט תיעודי. עד כה הספיקה מיי לחרוש את הארץ מצפון לדרום ולגור כמה חודשים בתל אביב ובנצרת, שם גם התנדבה באכסניית מטיילים.

"ישראל היא מדינה מדהימה", היא אומרת, כשאני מתעקש להבין מה היא מוצאת בנו. "אני חולמת להביא לווייטנאם את השיטות ואת המומחיות שפיתחו פה בתחום הטיפול בילדים עם מוגבלויות. בישראל יש מהפכה אדירה בתחום, ובווייטנאם, שהיא מדינת עולם שלישי, ילדים עם מוגבלות לא זוכים לסיוע מאנשי מקצוע, והם מנותקים מהאוכלוסייה הכללית".

לישראל היא חזרה בימים אלה במיוחד כדי להשתתף במרתון המדברי באילת ולשלב אותו בסרט שהיא מכינה. היא רצה כדי לגייס כספים למטרות חברתיות שונות. כך גייסה, בין היתר, כספים לבניית ספרייה בעיר שבה נולדה ותרומות למימון פיתוח פתרונות טכנולוגיים לילדים עם מגבלות בווייטנאם.

מיס וייטנאם 2010 נולדה בדיוק היום לפני 28 שנים במחוז דונג נאי בכפר חקלאי קטן. כילדה הייתה עוזרת לאמה למכור בטטות בשוק. היא למדה בבית ספר בעיקר בזכות סנדקית צרפתייה ששילמה את עלות החינוך של בית הספר, ובגיל 18 נשלחה לסייגון לנסות להשיג עתיד אקדמי. בעזרת החשיפה שהשיגה בתחרות מלכת היופי, קיבלה הזדמנויות שסיפקו לה פרנסה. התחרות נתנה לה גם מלגת לימודים אקדמיים באקדמיה למשחק וקולנוע בניו יורק בגובה 20% מדמי הלימוד. בארצה משתתפת מיי בתוכנית הריאליטי "רוקדים עם כוכבים" ובעולם היא מוכרת כפרזנטורית של המותג נייקי.

מה לך ולישראל?

"שמעתי לראשונה על ישראל כשהייתי בת 5. גדלתי בבית נוצרי, ובתור ילדה קראתי בתנ"ך ונחשפתי לסיפורים על העם היהודי ועל המקומות הקדושים בישראל. כבר אז הוקסמתי. חשבתי בכלל שמדובר באגדה, במדינה שהייתה קיימת רק בתקופת התנ"ך. לאחר שזכיתי בתחרות, וכל העולם נפתח בפני, הרגשתי מעין ריקנות. השתעממתי מחיי הזוהר. במקום לרכוב על גל הסלבריטאיות ולהסתובב בעולם בין אירועים, השקות ותצוגות, רציתי לאתגר את עצמי. לעשות משהו מטורף ולסכן את עצמי כדי לחוות חוויה מטורפת. בהתחלה חשבתי לנסוע לסוריה או להודו, לעזור לילדים שזקוקים לעזרה, אבל אז נזכרתי בישראל ובאהבתי המוקדמת אליה. החלטתי לעזוב את החיים הנוחים שלי ולהגיע לישראל בלי להכיר אף אחד".

לא פחדת מהמהלך הזה?

"יותר התרגשתי מאשר פחדתי. במשך שבוע לא ישנתי, שמעתי בלילות קולות שאמרו לי 'לכי לישראל'. בזמן שהחברים שלי צחקו עלי שאני משוגעת, אני חיפשתי באינטרנט אפשרויות להתנדב בישראל".

ואיך הייתה הנחיתה?

"מפתיעה. צריך להבין שהוזנתי מהתקשורת העולמית, שמדווחת על ישראל רק בהקשרים של מלחמות וטרור. חשבתי שאני מגיעה לאזור מלחמה. התחלתי לטייל בכל מיני מקומות קדושים, ושם גם בחרתי להתנדב. בגסט האוס בנצרת – מבחינתי העיר של ישו – התנדבתי ונחשפתי לתרמילאים מכל העולם. שטפתי כלים כל יום בגסט האוס ואף אחד לא ידע מי אני. לא סיפרתי לאיש שאני מלכת יופי או אישיות מפורסמת בווייטנאם. כל מי שאני מדברת איתו כאן נותן לי הרגשה של בית. ישראלים נהפכים לחברים בן רגע. זה מקסים, ולא ראיתי את זה בשום מקום בעולם. כשראיתי שכולם בישראל מאוד תומכים ומחבקים, החלטתי לעשות את הסרט שלי פה. באותו זמן החלטתי גם להתנער מהדת ומהנצרות, כדי שזו לא תשפיע על היצירה שלי. רציתי לבוא לסרט הזה כמו דף חלק".



כמו סינדרלה


בווייטנאם נהוג לקרוא לבן אדם קודם כל בשם משפחתו ואחר כך בשמו הפרטי. מיי, אם כן, הוא שמה הפרטי של מלכת היופי לשעבר, ומשמעותו: נוצה זהובה של ציפור. מיי נולדה למשפחה של אנשי אקדמיה - מחנכים, מנהלי בית ספר וארכיטקטים. "בתור ילדה הייתי הכי טום בוי", היא מספרת, "שיחקתי כדורסל, לא התעסקתי באיפור ובמה שמעסיק בנות ולא הייתי אלגנטית בשום צורה. הייתי תלמידה טובה, ורציתי ללכת לבית הספר הכי טוב בווייטנאם, אבל לא היה לי כסף. הלכתי לתחרות מלכת היופי כדי להתברג בעולם האופנה ולעבוד כדוגמנית, רק כדי להרוויח כסף שישמש אותי ללימודים. לא האמנתי שאזכה ושחיי ישתנו כל כך. כשייצגתי את וייטנאם בתחרות מיס יוניברס בברזיל, המארגנים ראו שאין לי מושג בדוגמנות. לימדו אותי איך ללכת, איך להצטלם, איך לדבר עם התקשורת. הרגשתי כמו סינדרלה, החיים שלי השתנו ב-180 מעלות".

לאחר מיס יוניברס החליטה ללמוד קולנוע. היא ויתרה על הצעות לככב בתוכניות טלוויזיה בווייטנאם ונסעה לשנתיים בלוס אנג'לס. "החינוך בווייטנאם לא מספיק טוב לצערי, והרבה צעירים שרוצים לצאת וללמוד בארצות הברית לא יכולים בגלל העלויות הגבוהות", היא אומרת. "בגיל 17 גם אני הגשתי בקשה ללמוד שם, אבל לא קיבלתי ויזה כי לא היו לי האמצעים הכלכליים. למזלי קיבלתי מלגה ממיס יוניברס, מה שבסוף אפשר לי ללמוד שם משחק ובימוי".

העם הווייטנאמי לא נוטר טינה לאמריקאים בגלל מלחמת וייטנאם?

"אין שנאה לאמריקה. הווייטנאמים לא חושבים שהאמריקאים עשו לנו רע, אלא דווקא עשו טוב לעם שלנו. אם כבר יש איבה לאיזה עם, זה לסינים, שבמשך כל השנים ניסו לכבוש אותנו ולשלוט בנו".

מצלמת סרט תיעודי. וו האנג מיי, צילום: בן יצחקימצלמת סרט תיעודי. וו האנג מיי, צילום: בן יצחקי

איך היה לך באמריקה?

"הרגשתי זקנה ליד כל הילדים באוניברסיטה. האמריקאים ממש מטורפים. כולם שם עושים סמים ואלכוהול בכמויות, והרגשתי לא שייכת".

עכשיו כאמור היא כאן, עובדת במרץ על הסרט הדוקומנטרי שלה, שהיא מממנת מכיסה. טסה על חשבונה, מכלכלת את עצמה. "אני מגיעה לכאן לחודש, עובדת על הסרט, ואז חוזרת לחודש בווייטנאם כדי לעבוד. הכסף מהעבודות שם מאפשר לי להמשיך לעבוד על הסרט", היא מספרת.

למה את לא לוקחת חסויות וספונסרים?

"אתם הישראלים טובים בעסקים", היא צוחקת, "זו השאלה הראשונה שכולם פה שואלים אותי. לקח לי קצת זמן לקבל מכם את החוצפה הישראלית, ובהתחלה לא חשבתי בכלל להשיג כסף מאנשים לסרט הזה. אבל לאחרונה התחלתי לפעול בעניין, ובדצמבר אני טסה לניו יורק להיפגש עם יהודים אמריקאים כדי שיעזרו לי מבחינה כלכלית. חשוב לי להביא את הסרט לווייטנאם ולהראות לעם הווייטנאמי כמה ישראל מיוחדת וכמה האנשים פה מדהימים. העם הווייטנאמי ממש מעריץ את ישראל, וערוצי הטלוויזיה רבים מי ישדר את הסרט שלי, כשיהיה מוכן. גם המרתונים שבהם אני רצה עוזרים לי לגייס כספים ולעורר מודעות".


להפיץ את החוכמה


המרתון הקרוב שבו תרוץ מיי הוא המרתון המדברי באילת שיתקיים ביום שישי הקרוב, 18 בנובמבר. אלפי רצים מרחבי הארץ ומקצוות הגלובוס יגיעו בסוף השבוע הקרוב לאילת כדי לכבוש את המדבר במסלול שנחשב אחד המאתגרים והמרגשים בעולם, אשר עובר בנופי מדבר פראיים ומרהיבים. המרוץ מספק לרצים חוויית ריצה מיוחדת במינה – מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם המדבר, עם הטבע, ללא טיפת אורבניות. מיי תרוץ בתור הפרזנטורית של מותג הספורט נייקי. "משה וישו חיו במדבר, חוו בו חוויות רוחניות וחזרו משם מאוד חכמים. המדבר שליו מאוד, מקום מושלם לברוח מהציוויליזציה. זה נותן לי השראה", היא אומרת.

אנחנו, הישראלים, ציניים כלפי עצמנו. נראה שאת מכינה סרט ציוני שאפילו ישראלים לא יכולים לעשות.

"אתה לא הראשון שאומר לי את זה. אנחנו, הווייטנאמים והאסייתים בכלל, רואים בכם את העם הנבחר ומחכים כל הזמן לראות המצאות חדשות והישגים שמגיעים מישראל. בינתיים צילמתי ראיון עם סופר אמריקאי שעושה מחקר על ישראל, ואני מתכננת לצלם כמה ראיונות עם יהודים אמריקאים בניו יורק. אני מדברת איתם בסקייפ ורואה שהם שונים מהיהודים בישראל. גם בצרפת נתקלתי ביהודים שונים מאלה שכאן, אבל לכולם יש אותו מכנה משותף - הכמיהה שלהם לישראל. פגשתי אנשים שרואים את ישראל כבית האמיתי שלהם, אפילו שהם מעולם לא ביקרו בה. זה מדהים בעיני. הסרט, שאורכו 90 דקות, יעסוק בחוכמה של העם היהודי. בתנ"ך היהודים הפיצו את החוכמה לכל האנושות. עכשיו אני רוצה להפיץ את החוכמה הזאת לעולם, ובעיקר לעם הווייטנאמי, שמחכה לסרט הזה בקוצר רוח. אבל הסרט הזה הוא קודם כל בשביל עצמי. זה נושא שמעסיק אותי באופן אישי, ואני עושה אותו קודם כל בשביל הנשמה".