הבלאק פריידיי כבר מאחורינו, והסייבר מאנדיי – חגיגת שופינג נוספת, בעיקר של מוצרי מחשב ותקשורת, יתקיים מחר, אבל חגיגת המבצעים והקניות מלווה אותנו כבר מתחילת החודש. מיוזמה של יום אחד, שפותח את עונת המכירות לקראת חג המולד, הפך הבלאק פריידיי לכמעט חודש של מבצעים. אפילו שהצרכן הישראלי לא חוגג כריסטמס, כבר שנים שהוא שותף מלא למסיבת הבזבוזים הזו. כתגובה לכמות ההולכת וגדלה של צרכנים ישראלים שמעדיפים לקנות מעבר לים ולחכות למשלוח, מציעות הרשתות בישראל עד 80% הנחה בתקופה זו. וזה כולה חודש וחצי אחרי חגיגת הקניות של החגים.

אבל האם באמת יש לנו סיבה למסיבה? מנתוני סקר ארוך טווח שמנהלת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי 54% ממשקי הבית שבבעלותם חשבון בנק - 1.2 מיליון משקי בית שבהם 4.3 מיליון נפשות - היו במצב של משיכת יתר בחשבונם לפחות במשך חודש אחד במהלך השנה האחרונה. 34% דיווחו שזהו מצבם בדרך כלל ושהיו במצב של משיכת יתר עשרה חודשים או יותר בשנה האחרונה.

ואם זה לא מספיק, מתברר שלמשיכת היתר יש גם מחיר נפשי: 37% ממשקי הבית שהיו במשיכת יתר קיבלו פנייה אחת לפחות מפקיד הבנק בשל חריגות ממסגרת האשראי בשנה האחרונה (453.4 אלף משקי בית שבהם 1.65 מיליון נפשות) ול־6% ממשקי בית שלהם חשבון בנק נחסם החשבון לפחות פעם אחת במהלך השנה האחרונה (76 אלף משקי בית שבהם 263.5 אלף נפשות).

יוצאים מהמלכוד

כמו לכל דבר כמעט, גם לחגיגת הקניות המטורפת יש תגובת נגד. בד בבד עם הקניות של הבלאק פריידיי שלשום, ציינו אנשים ברחבי העולם את היום ללא קניות, יום שכולו אירוע מחאה שקטה נגד תרבות הצריכה.

אבל יש גם מי שאינם נזקקים ליום מיוחד כדי לצמצם את הבזבוזים שלהם למינימום. כזו היא דבורית שרגל, עיתונאית ומבקרת תקשורת לשעבר והיום יוצרת קולנוע, שהפיקה וביימה בשש השנים האחרונות שלושה סרטים ועובדת כיום על הרביעי. שרגל, בשנות ה־40 לחייה, מתגוררת ביפו. את ההחלטה לצמצם את הצריכה שלה באופן ניכר קיבלה ביום שבו הבינה שתצטרך לממן את הפקת הסרטים שלה באופן עצמאי. שש שנים מאוחר יותר היא אומרת: “אני מאושרת, לא חסר לי דבר”.

שרגל מחזיקה בכרטיס אשראי למטרות הכרחיות בלבד, מתניידת על קטנוע ואת המנוי ליוגה החליפה בצעידה ברגל ותרגול יוגה עצמאי: “הפחתתי ב־80% את הקניות והבילויים שלי, לא שהייתי שופוהוליקית, אבל היו לי מקרים של קניות כפיצוי. השינוי הזה הפך אותי למאושרת, לא היו לי ייסורי גמילה מקניות. בסך הכל לא חסר לי דבר ואני לא מתגעגעת”.

היית ממליצה לאנשים לנסות אורח חיים שמצמצם בהוצאות?

“אני מאמינה שזה אפשרי גם למשפחות. אפשר לחנך גם ילדים לצריכה מבוקרת ולעמידה בלחצים סביבתיים. אני מודעת היום למצב הכלכלי שלי, לא חיה באוברדרפט ואין לי הלוואות. אמנם אני חיה בדירה קטנה ולא אוגרת רכוש, אבל אני לגמרי מוכנה לזה, ואני לא מרגישה שאני מקריבה משהו. לדעתי, הבזבוז קשור במה אדם עושה בחייו - כשיש סיפוק, יש פחות צורך לפצות”.

נעמה, שחקנית בת 31, חיה מאז ומתמיד מחוץ למטריקס הצריכה. היא מאמינה שאין צורך לעבוד יותר מארבעה ימים בשבוע ומקפידה לחיות חיים של צניעות, שמאפשרים לה מידה רבה של חופש: “לפני שלושה חודשים עזבתי דירת שותפים ביד אליהו בתל אביב, ומאז אני נעה בין בתים של אנשים שמבקשים ממני לשמור על הבית ועל בעלי החיים שלהם. אני לא מעוניינת לעבוד כל השבוע ולהיות משועבדת לרכוש, ואני מסוגלת לחלוטין להסתדר ממשכורת של 3,000 שקלים בחודש, גם כשאני שוכרת דירה עם שותפים”.

מה לגבי בגדים, אוכל ותחבורה?

“80% מהבגדים שלי הם בגדים שקיבלתי מחברות שלא רצו אותם או מצאתי או נמצאים אצלי שנים, ואני קונה בעיקר תחתונים וגרביים. גם נעליים אני מתקנת. אני מתניידת בעיקר באופניים, הולכת לשוקי קח־תן, למסיבות החלפה וכאלו. אני גם מאוד אוהבת לבשל ולארח חברים, הרבה יותר זול לבשל בבית כשכל אחד מביא משהו מלצאת למסעדות”.

על מה את מוציאה כסף?

“על לימודים ועל האופניים שלי. יש לי חשבון בנק וכרטיס אשראי, אבל אני לא משתמשת בהם ושקלתי כבר לוותר עליהם. אם אני זקוקה למשהו - אני מחפשת דרך להשיג אותו, למשל באתרים של תרומה, ולרוב אני גם מוצאת. אני נוסעת לטייל בחו”ל פעם בשנתיים, וגם אז אני מוצאת דרכים זולות: ישנה אצל אנשים, נוסעת בטרמפים. זו גם דרך אחרת לחוות ולראות את העולם ולהכיר תרבות שונה מאשר לנסוע במוניות ולגור במלון”.

את מרגישה חסך? או זוכה לביקורת על אורח החיים שלך?

“לא חסר לי כלום ורוב החברים שלי חיים בצורה דומה. אני חושבת שמי שמשתעבד לעבודה בהכרח מוציא יותר כדי לפצות את עצמו ואז מחויב לעבוד יותר. אני לא רוצה לחיות בתוך המלכוד הזה”.

יעל נוי, בת 46, מתגוררת בגיתה, ישוב קטן ליד ירכא שבצפון, נשואה ואם לארבעה ילדים. לגיתה עברו מתוך החלטה לחיות חיים פשוטים יותר אחרי שנים, שבהן חיו בבאר שבע ובמושבים סמוכים: “יש לנו חשבון בנק, רכב, כרטיס אשראי, לי ולבן זוגי יש מחשבים מהעבודה ובבית יש עוד מחשב אחד לילדים. אני לא חיה כך מתוך אידיאולוגיה אבל בהחלט מצמצת את הצריכה שלי”.

איך זה מתבטא בחיי היומיום?

“מעולם לא קניתי לילדים מיטת תינוק, עגלה או חיתולים חד־פעמיים. הם ישנו איתנו במיטה, תפרתי להם מנשאים, השתמשתי בחיתולים רב־פעמיים וגם נתתי להם להסתובב בלי. הם גם לא הלכו לגנים, אלא נשארו בבית איתי עד גיל בית ספר. קניות אני עושה פעם בשבוע, מבשלת הרבה בבית - כמעט לא זורקת אוכל, בגדים אנחנו בהחלט קונים כשצריך אבל גם בחנויות יד שנייה, ואת מה שלא רוצים - תורמים, מעבירים הלאה או לחנות יד שנייה. אנחנו לא אוגרים חפצים”.

זו החלטה מכורח כלכלי?

“ממש לא. יש לנו מספיק כסף כדי שאוכל להסתובב כל יום בקניון אם אני רוצה, אבל קניות הן לא בילוי בשבילי".

ואיך אתם מתמודדים עם לחץ חברתי?

“אנחנו גרים בישוב לא עשיר במיוחד, בחרנו לגור במקום שבו אין לחץ חברתי לקנות לילדים מותגים ואין ג’יפים יקרים בחניות של הבתים או מכוניות פאר. לימדנו גם את הילדים שלנו לבדוק אם הם צריכים משהו או רק רוצים - ואם הם אכן צריכים - אנחנו לא נגיד להם לא”.

בין צמחי תבלין לבילויים

שיר “ארנבת” אלוני, מפיקה ויוצרת מוזיקה, בת 33, חיה בזוגיות במרכז, מאמינה שאם תבקשו משהו - הוא יגיע: “אני לא קונה בגדים ואני לבושה תמיד מאוד מיוחד ויפה. כשחברים שלי שואלים אותי מאיפה הבגדים, אני מספרת להם את האמת - מצאתי אותם ברחוב. אני מוצאת, מכבסת ולובשת, דברים יפהפיים שאנשים אחרים השליכו ואין שום סיבה לא ללבוש אותם. יש הרבה דברים שאפשר להשיג חינם, אני מתניידת בעיקר ברגל ובתחבורה ציבורית”.

עם זאת, אלוני מגדירה את עצמה בחורה עירונית ומודה שהיא לא חוסכת בבילויים: “אני מאזנת בין לא לקנות, לגדל צמחי תבלין ולתקן מוצרים שהתקלקלו לבין לבלות. אני בהחלט יוצאת לבלות, אבל אני מאמינה בחסכון ולהעביר הלאה דברים שאני לא זקוקה להם”.

מהן ההוצאות שלך?

"הוצאות לסטודיו, לציוד מקצועי ולמוזיקה. אבל גם כאן אני מחפשת ציוד יד שנייה וציוד שמחזיק מעמד הרבה זמן. לאחרונה גם קיבלתי מערכת תופים

מקצועית במתנה מחבר שפשוט לא היה זקוק לה יותר".

כרטיס אשראי, חשבון בנק?

“יש לי כרטיס אשראי דיירקט, שיורד ישירות מחשבון הבנק, כך שתמיד אני יודעת כמה הוצאתי וכמה יש לי בבנק. אין לי אוברדרפט ואני מסתדרת מצוין עם חשבון הבנק שלי. אני לא חיה בחסר, יש לי כל מה שאני צריכה”.

מחקר שפורסם בשנה שעברה בנורבגיה ובדק קרוב ל־24 אלף איש, קבע כי שופינג עלול להיות התמכרות והפרעה פסיכיאטרית. החוקרים גם גילו שנשים נוטות להתמכרות לשופינג יותר מגברים, וכן אנשים שסובלים מהפרעות חרדה, דיכאון והערכה עצמית ירודה נוטים להתמכר לקניות.

שרון בירקמן, דוקטורנטית לכלכלה בת 35, היי־טקיסטית לשעבר שעוסקת כיום בפרסום, בטוחה שיש לזה פתרון. "צריך שינוי", היא אומרת, "צריך לחנך אנשים לשבור את המעגל - לצרוך פחות ואז לעבוד פחות. מישהו צריך להחליט שחינוך כלכלי הוא עדיפות לאומית. צמח כאן דור שלם שחי על אשראי ועל תקוות לירושה מצד ההורים. ההתנהלות הזאת, אם לא נשנה אותה, תוביל למשבר".

היא עצמה מנסה ליישם בביתה הפרטי את העקרונות הללו. “בעבר היינו שני היי־טקיסטים, ותרבות הצריכה שאבה אותנו פנימה", אומרת ביקרמן, נשואה ואם לשניים. "למרות המשכורות גרנו בדירה קטנה בבת ים, ויום אחד פשוט הסתכלתי על הילדים שלי והחלטתי שאני לא מוכנה לחיות ככה יותר. חתכנו הוצאות דרסטית כי רצינו דירה משלנו. כרטיס האשראי משמש אותנו היום רק להוצאות הכרחיות, ואת הילדים אני מחנכת שלא כל דבר צריך רק כי יש לאחרים”.