"איך שהילד גדל"; "רק אתמול הוא נולד וכבר הולך"; "לא הספקנו להתרגל והוא כבר מדבר/עולה לכיתה א'/מתגייס". נראה לכם שהזמן רץ מהר? באופן יחסי, ההתפתחות של העובר ברחם מהירה הרבה יותר, וההתקדמות בכל שבוע משמעותית ודרמטית.



שלבים רבים בהתפתחות העובר ברורים היום וניתנים למעקב: התפתחות הגפיים, הלב, מערכת העיכול ועוד. אבל מה בדבר התפתחות פחות מוחשית, כמו באיזה שלב העובר מזהה טעם וריח? וגם האם לתזונת נשים בהריון יש השפעה על העדפות הטעם של התינוק? ואם כן, מהן ההשלכות? האולטרה־סאונד הינו כלי המעקב העיקרי אחרי העובר, ובעזרתו ניתן לזהות גם מדדים מחקריים, הקשורים בחוש הריח והטעם. עושים זאת על ידי בדיקת כמות מי השפיר ברחם - מעקב אחר הכמות והקצב שבו העובר בולע ופולט מי שפיר יכול להעיד על חוש הטעם שלו. באופן דומה, ניתן לקבל עדויות על חוש הריח מהאופן שבו העובר שואף ומוציא מהאף את מי השפיר.



מתי מתחילה ההתפתחות של חושי הטעם והריח אצל העובר? תשובה על כך אפשר היה לקבל בהרצאה מרתקת של מנהל היחידה לאולטרה־סאונד במרכז הרפואי רבין, פרופ' ישראל מייזנר, בוועידה המדעית לתזונה בישראל שהתקיימה לפני ימים אחדים.



אולי זה יפתיע אתכם, אבל מערכות החושים הן מהראשונות המתפתחות בעובר. מבנים אנטומיים הקשורים בעצבוב מערכות אלו קיימים כבר בשליש הראשון ובשליש השני של ההריון.



היכרות ראשונית של העובר עם תזונת האם דרך מי השפיר מאפשרת סביבה רוויית גירויים, ותוך כדי יניקת המים מתרגל העובר את חושיו. החומרים המועברים במי השפיר יוצרים מעין “חתימה ארומטית" לעובר - ובהמשך ליילוד. חוש הטעם של העובר מושפע מהמאכלים שאמו אוכלת בהריון, לכן ככל שתזונת האם תהיה מגוונת יותר במהלך ההריון, כך יגדל הסיכוי שהילוד יקבל את המזון המוצק בקלות רבה יותר.




מערכות החושים הן מהראשונות המתפתחות בעובר. צילום: אינגאימג


חוש הטעם



תאי החישה לטעם ממוקמים באזורים שונים בפה, ובעיקר בלשון. מערכת הטעם מתפתחת בשליש הראשון של ההריון ובתחילת השליש השני (שבועות 6- 18). יכולת טעם תפקודית קיימת כבר בשבוע – 14 להריון. על הלשון מפוזרות בלוטות הטעם, והן הקובעות את הטעמים: מתוק, מלוח, מר וחמוץ.



בשבוע ה– 15 להריון נשלמת התפתחות ניצני הטעם בעובר. מחקרים מראים שהעוברים מעדיפים מתוק: כשהאם צורכת אוכל מתוק, עולה תדירות פעולת הבליעה של העובר.



פרופ' מייזנר הציג ניסוי שנערך בקרב אמהות לעתיד שהתכוונו להניק. הן חולקו לשתי קבוצות: קבוצה אחת קיבלה בשליש האחרון של ההריון מיץ גזר במשך ארבעה ימים בשבוע, והקבוצה השנייה צרכה באופן דומה רק מים.



ארבעה שבועות לאחר שהתינוקות שנולדו החלו לאכול מזון מוצק, הם קיבלו דגני בוקר במיץ גזר ודגני בוקר במים. התינוקות צולמו גם בווידיאו כדי לתעד את תגובות פניהם.



חוקרים שאינם מודעים למהלך הניסוי צפו בסרטונים והעידו על התגובות - אם הן שליליות (הפניית הראש, עיקום האף, הורדת גבות) או לא. התוצאות הראו באופן משמעותי פחות תגובות שליליות לגזר בקרב התינוקות שהאמהות שלהם שתו מיץ גזר בהריון.



אין ספק כי החשיפה המוקדמת לטעמים היא הבסיס לחיבה למזון אתני. ילדים למשפחות האוכלות מזון עם טעמים האופייניים למטבחים מסוימים, התרגלו לטעמים אלו כבר ברחם. למשל, קבלה של מזונות מתובלים בקארי בקרב תינוקות בהודו.



חוש הריח



גם האף קשור למנגנון הטעמים: בעת בליעת מי השפיר נכנס הנוזל גם לחללי האף, שם מופעלים קולטנים של מערכת חוש הריח.



ההתפתחות של מערכת חוש הריח מתחילה בשבועות 6– 8 ומסתיימת לקראת שבוע 18 של ההריון. את רקמת האף ניתן לזהות באולטרה־סאונד כבר בשבועות 11 – 15 להריון. הנחיריים מאובחנים בשבועות 13– 14 , ובחודש החמישי ניתן לראות שהעובר מכניס ומוציא דרכם נוזלים. תנועות נשימה, בליעה, תנועתיות של העובר מאפשרות יצירת מגע בין רירית האף לתוכן מי השפיר. חוש הריח יכול להישמר בזיכרון לתקופה


ארוכה של עד שנה.



היחס הרגשי לריח מותנה בזיכרון שהוא מעלה.אם הזיכרון נעים, הריח שמקושר אליו יהיה אהוב אף הוא באופן דומה. ריח שכרוך בזיכרון לא נעים, ייתפס כדוחה.



העוברים יכולים לזהות ריחות במי השפיר. קיימים מחקרים רבים המראים כי חומרים בעלי ריח הנספגים בתזונת האם, כמו שום, אניס, אלכוהול וגזר, מועברים לעובר ובהמשך לילוד.



בשנת 1995 הראה אחד המחקרים כי קיימים אודורנטים (ריחנים) במי השפיר. נשים שעברו דיקור מי שפיר שגרתי בשליש השני להריון, נבדקו לאחר חלוקה אקראית של קפסולות שום או קפסולות דמה. הבודקים היו יכולים לזהות ריח של שום ממי השפיר אצל האמהות שקיבלו קפסולות שום, לעומת קבוצת הביקורת.



בניסוי אחר נחשפ 12 נשים בהריון, שבועיים לפני הלידה, לעוגיות המכילות אניס. 12 נשים נוספות שימשו כקבוצת ביקורת ולא קיבלו אניס. מיד לאחר הלידה ניתן לילודים מזון המכיל אניס או מים בלבד, והם קיבלו אותו פעם נוספת, ארבע שעות לאחר הלידה. אלו שנחשפו לאניס ברחם, הראו דפוסי הכרה בריח האניס, לעומת קבוצת הביקורת, מה שהעיד על התפתחות חוש הריח ברחם.



מחקרים נוספים שנערכו בזמן הנקה, גילו כי הילוד יכול לזהות, ללמוד ולקבל אינפורמציה שהייתה זמינה ברחם, ולהשתמש בה לצרכיו לאחר הלידה.



והמסקנה



כאמהות אנחנו מגוננות על הילדים שלנו בכל גיל, ומתחילות בכך כבר בהריון, ולעתים אפילו בתכנון ההריון: אנחנו מפסיקות לעשן, מגבילות את צריכת הקפה והאלכוהול, משנות את הרגלי הפעילות הגופנית, מוותרות על שהייה בסאונה וגם על הרגלים אחרים.



להבדיל מבני הזוג שלנו, לנו האמהות יש היכולת, או ליתר דיוק הזכות, להשפיע בצורה ישירה על הילד שלנו מעבר לגנטיקה, במהלך ההריון ובתקופת ההנקה. אין לי ספק שזה לא נגמר בחוש הטעם והריח.




הכותבת היא דיאטנית קלינית