פורים תכף כאן, אבל את האווירה כבר מרגישים עם התחפושות והאביזרים הנלווים בכל חנות, ומבחר המארזים המוכנים של משלוחי המנות בכניסה לכל סופרמרקט או פיצוצייה. אולי תופתעו, אבל בחרתי שלא להתייחס השבוע למשלוח המנות ולתכולתו המומלצת, אלא להגיש לכם מדור לתזונת ילדים ברוח פורימית מבודחת. לעזרתי, נחלצה בשמחה ״הפולנייה״, יזמית מקורית שאני מחבבת, אף על פי שהיא ״אישה קשה״ כלשונה. הפולנייה נידבה לי מקבץ משפטים קלישאתיים, יש מביניהם שמוכרים לכולם, ויש שרק מבוגרים יותר מכירים.
בעבר הלא רחוק, לפני עשרות שנים, היו בעיקר ״אמהות פולניות״ בכל בית, ללא קשר למוצא העדתי של המשפחה, והיום, גם בנושא תזונת הילדים, נכון להתייחס כבר לשני ההורים. לא פעם גם נשמעות טענות על ההורים הצעירים של ימינו, שהם מפונקים ומפנקים מדי את ילדיהם, מתייחסים אליהם כאל יורשי עצר כל יכולים, ומתקשים להציב גבולות. ייתכן שכך הדבר. יחד עם זאת, אני מוצאת שיש בהורות הצעירה הזאת פעמים רבות התייחסות מכבדת יותר לילדים, המעודדת ומעצימה אותם.
ובכל זאת, קונפליקטים עם הצאצאים בענייני מזון מלווים כמעט כל הורה מגיל הינקות של ילדם ועד גיל ההתבגרות. יש ילדים ש״לא אוכלים כלום״ ויש ש״אוכלים יותר מדי״, עם או בלי מירכאות. גם להתמודדות עם מציאות זו, יש לפולנייה פתרונות ששווה לבחון. אז הנה המשפטים שכל אמא פולנייה אומרת, ומה שבאמת עומד מאחוריהם.
את לא קמה מהשולחן עד שאת לא גומרת מהצלחת
הורים רבים לוקחים על עצמם את תפקיד השוטר האחראי: שהילד יסיים הכל ויאכל בכמויות שלהם נראות נכונות. אך למעשה, פיקוח על כמות האוכל אינו אפקטיבי. תפקיד ההורים הוא להתמקד במה שמוגש ולא בכמה שנאכל. חשוב להבין שההתרשמות מכמויות היא סובייקטיבית. יהיו הורים שיהיו מרוצים, ואף מרוצים מאוד, מכמות האורז שבנם בן ה-5 אכל, ויהיו הורים שאותה כמות תדאיג אותם, שמא הוא יעלה במשקל אם יאמץ את הכמויות האלו. לעתים אנחנו משווים בין אחים, או בין ילדינו לילדי השכנים. עלינו לזכור כי קיים שוני בין ילד לילד. זאת ועוד, הילד משתנה מיום ליום, וייתכן שגם אם אתמול ביקש מנה נוספת של פתיתים, מחר יסתפק רק בשתי כפות, אם בכלל. וזה בסדר.
אם לא תאכל לא תגדל
נכון, ילד שלא אוכל, לא גדל, אך לרוב זו אינה הבעיה. צריך מחסור משמעותי של רכיבי מזון על מנת שתתרחש פגיעה בצמיחה לגובה. חשוב גם לזכור שצמיחה היא פונקציה גנטית על פי רוב, ויש מתאם בין מבנה הגוף של ההורים לזה של ילדיהם. בדרך כלל להורים ״גדולים״ יש ילדים ״גדולים״, ולהפך. אם לא מדובר במקרה קיצוני, העניין אינו אם לא תאכל, אלא מה תאכל.
המשפט הוא למעשה מניפולציה הורית, שתפקידה לעודד את הילדים לאכול. אך חשוב שנזכור שהילדים, צעירים כמתבג-רים, יכולים להיות מניפולטיביים לא פחות מהוריהם, והתרעות כאלה יכולות לגרור סרבנות אכילה.
אני לא מנהלת פה מסעדה
את או אתה צודקים. בניגוד למסעדה שבה אפשר לקבל ארוחה בכל שעה משעות היום, והמגוון של המנות עצום, בבית אוכלים ארוחות מסודרות, בשעות קבועות פחות או יותר, וגם ההיצע מצומצם. חשוב שאנחנו, ההורים, נבין שאין צורך להיענות לכל דרישה של הילדים - לא להכין ארוחות לילה למתבגרים או לבשל במיוחד קציצות, כשבמקרר יש שניצלים ופסטה שהוכנו מבעוד מועד. להפך, כאשר זמני הארוחות ברורים לילד, והוא מבין שיש להסתפק במגוון הקיים בבית, הסיכוי שיפתח הרגלי אכילה טובים גדול יותר. כניעה לדרישות הילד אינה מונעת מאבק, אלא רק דוחה אותו ואף עלולה להחמירו.
אוכל זה לא משחק
זה לא רקוב, זה דבש!
כולנו יודעים שהמשפט הזה מכוון לבננה. מרבית הילדים, כמו גם חלק מהוריהם, לא יאכלו את החלקים החומים, הרכים של הבננה - בגלל המראה או כי יחשבו שחלקים אלה רקובים. אבל אם לא מופיע עובש או ריח ריקבון, אין חשש לאכול חלקים אלו. תופעה זו היא תוצאה של פגיעה בחלק החיצוני של הקליפה, שגוררת פירוק של העמילן (שרשרת של סוכרים) בבננה, לגלוקוז (יחידות בודדות של סוכר). לכן המתיקות גדולה יותר והמרקם משתנה, אבל הבננה אכילה בהחלט.
אצלנו לא זורקים אוכל!
לא אוכלים עם העיניים
הפולנייה התכוונה במשפט הזה לכך שלא צריך להגזים בכמויות האוכל ששמים על הצלחת, והצדק עמה. יחד עם זאת, זו ההזדמנות להציג דרך נוספת לגרום לילדים לחבב אוכל בריא ומזין, והיא הקפדה לא רק על הטעם ואיכותו התזונתית של האוכל, אלא גם על עריכת השולחן ואופן ההגשה של מנות - פירות וירקות בשלל צבעים, החתוכים בצורות שונות (מקלות, חצאי מטבעות, רבעים); ומשחק צבעים בצלחת האישית -עדיף להציע גזר לצד פירה, ולא שעועית צהובה, או אורז לבן בצלחת אדומה ואורז אדום בצלחת לבנה.
אוכל לא אוהבים, אוכל אוכלים
מה זה מאיפה אני יודעת?! כתבו בעיתון!