יש משהו במתחם הססגוני של שוק הפשפשים ביפו שתמיד עובד. אי אפשר להתווכח עם זה. נכון שהכל שם דומה אבל זו נוסחא מנצחת, לפעמים לא בא לי לחשוב יותר מיד ולחפש ולהתבאס.  כל פעם שבא לי לצאת למקום עם קצת אנרגיה, דרינק ואוכל טובים אני פשוט מתייצבת באיזור ומתחילה לשוטט. הרעש הכיפי של אנשים אוכלים וצוחקים, ה"מיש-מש" של המוזיקה שבוקעת מכל המקומות מערבית ועד פופ, ערבוביות הכיסאות שפולשת לכל פינה והצבעוניות האותנטית של יפו עושים את העבודה ומייצרים אוטומטית סביבה שכיף לשהות בה.
לא תמיד משנה איפה תשבו, האווירה תמיד תהיה מעניינת ועמוסה. אבל אין מה לומר - תמיד מוצאים מקום שיודע לשלב אווירה ואוכל, והרוב מגישים את אותן מנות, אבל בעיני מקומות כמו אונזה, רעמסס ואסיה נותנים מענה מצוין והנה עוד מקום אחד לרשימה.



ראיסה // כשהשף נהנה לצאת ללקוחות

השף של ראיסה, אורי לוי, הוא אחד השפים היותר מתוקים וחייכנים שתכירו, ודרך אגב, יש מצב שבאמת תכירו - הוא אוהב לארח, לצאת אל הלקוחות ולהתחיל לברבר איתם על דרינק לא פחות מלבשל להם. מתברר שמשעמם לו לבד במטבח ויש משהו אנושי בעיני באדם שחשובה לו האינטראקציה עם הלקוח יותר מאשר תהילת המטבח והבדידות האופפת אותה.
בהתאם לאופי של אורי ככה גם אופי המקום. ראיסה הוא על הגבול בין בר למסעדה עם נישות גם לישיבה על הבר להתחככות אינטימית יותר וגם שולחנות חברתיים לחבורה צוהלת. הדרינקים בשפע, היינות מצויינים אבל אנחנו פה בשביל האוכל (גם).
אורי מגיע מרקע עשיר של מסעדות מישלן ושפים מכובדים מהארץ והעולם (רובושון, שילה,הרברט ) ודווקא פה הוא מנקה את המנות שלו משואו ונותן חומר גלם טוב בצלחת עם טוויסטים אישיים בלי להגזים ובכך יוצר תפריט נגיש, טעים שעדיין מרגיש מושקע. אל תצפו למנות שיעיפו אתכם או מנות מומצאות, זו לא מסעדה פר אקסלנס וזה לא בר של ילדים ודרינקים פרועים- זה משהו בין לבין. אורי מגיש מטבח ישראלי פשוט וטעים- לפעמים אחרי כל הרעש שיש פה על אוכל, כל מה שבא לנו זה קצת שקט טעים.


פותחים שולחן

כיאה לסגנון החופשי של יפו, ולטרנד של השנים האחרונות, אין ראשונות ועיקריות אלא פשוט מנות לחלוקה. התפריט מחולק למאזטים, נשנוש, יבשה וים ואישית אני אוהבת לאכול ככה. אז נכון שנמאס כבר מהסגנון הזה לחלק אבל כמו כל חוויה - זה עניין של מה אתם רוצים לחוות בסוף. כך או כך , אני לא מחכה לכם ומתחילה לאכול: על השולחן כבר יש ערימה של מזטים קטנים, טחינה "הר ברכה" (12 ש״ח), קוביות  גבינת טולום מצוינת עם המון שמן זית
(18 ש"ח), ערמונת של  אנשובי מטוגנים להכניס קצת מליחות לעניינים (22 ש"ח) וקצת פחמימות לנשמה עם איזה בייגלה ירושלמי חם וזיתים (18 ש״ח).
אחרי שטבלנו את כל הבייגלה הפריך בטחינה והגבינה וחיסלנו את האנשובי, עשינו סיבוב צ׳ייסרים והמשכנו לערימה של כרובית מטוגנת עם טחינה שחורה ופרוסות בצל וסומק עם איזו שיפקונית לחריפות (44 ש״ח) וסלט בורגול עם עדשים שחורות, בטטה והמון עשבים קצוצים ופיצוחים (38 ש״ח)- שלא יגידו שאנחנו שמנמנים וכי חייבים קצת ירק, כדי לאזן את הירק לקחנו סיגר ממולא בבשר טלה ומנגולד  (26 שקלים) שהגיע כשני סיגרים גדולים וארוכים, פריכים ושמנוניים כיאה לטלה, מתובלים בעדינות.
בשלב הזה  כבר התחלנו לפתח רעב אמיתי, פירקנו בתאווה ובידיים חשופות עראייס לוהט מפרנה מרוקאית שחומה שנקלתה על הגריל במילוי טלה קצוץ, צנוברים ופיסטוקים וספגה מלא מיצים וטעמים (58 ש״ח) ושחוץ מלהתבאס על עובי הלחם שהשתלט על הבשר לא הייתה לנו מילה רעה לומר. המשכנו למחבת לוהטת של פילה דג עם ארטישוק, זיתים, צלפים, שאלוט, שום, מנגולד, עשבים וציר דגים שהפיצה ניחוחות של חופשה ביוון ודרשה עוד בייגל ירושלמי לספיגת הרוטב המדהים של ציר הדגים וכמובן איזו כוסית של אוזו.
סגרנו עם גירוס קבב על לאפה יוונית שמנמנה כזו, שהטריות נדפה ממנה, כולה גדושה בטחינה סמיכה, הרבה לימון כבוש וסלט חצילים. (64 ש״ח) - פשוט וטעים כבר אמרנו? בביקור הבא שלנו טעמנו מחבת שרימפס מצויינת וגירוס קלמארי וספיישל של ריזוטו מח עצם שלא התחברנו אליו.
התפריט משתנה: יש שלל של פירות ים למי שמחפש ועוד המון מנות משתנות ולנו, מה שסיפק את המוצר שחיפשנו- קלילות ים תיכונית טעימה נטולת מחשבה מיותרת.  הזמן ביפו זז לאט, הכל נע כמו שצריך, הדרינקים זורמים, האוכל מגיע בקצב הנכון ובקלות תוכלו למצוא את עצמכם אחרי שלוש שעות בלי ששמתם לב ובלי שחיפשתם את הסלולרי כל הזמן.

ראיסה מצטרפת בעיני למקומות האיכותיים והטעימים של יפו. היא שפוייה לחלוטין במחירים שלה, נדיבה במנות שלה ויצירתית ומושקעת בטעמים שלה. האווירה כיפית, היא לא מסעדתית מידי ונותנת חוויה שמתאימה ליפו ולא מנסה להתפלצן. בהחלט מקום ללכת אליו ופשוט להנות.
ראיסה, יהודה מרגוזה 10, יפו