את הבוקר פתחתי עם הכותרת “עובדי 'פרי הגליל' מתבצרים במפעל במחאה על סגירת המפעל למרות ההיתר המיוחד שניתן לפתיחתו". "אנחנו האנשים הקטנים שמשלמים את המחיר", זעקו העובדים. במקום נורמלי החיים היו עוצרים מלכת בגלל דבר כזה. סגירת מפעלים זה הרי לא דבר חריג. תאמינו לי, הייתי שם כשסגרו את מפעל התעשייה הצבאית בבית הכרם, מהמפעלים המפוארים שידעה מדינת ישראל והובלו אל עבר פי פחת בגלל החלטות של דירקטורים אווילים ויהירים.
אני זוכרת את אבא שלי מתהלך הלוך ושוב בבית. היו לו ארבעה ילדים להאכיל ולגדל להיות אזרחים טובים במקום הזה, שניגב עליו את הרגליים. אחר כך נולד החמישי אל מציאות שונה לגמרי. ואז הגיע תורה של אמא שלי, עובדת בית החולים הדסה. עוד מוסד מפואר שהתרסק – נכון – בגלל אווילות ויהירות. ואנחנו, חמשת ילדיה, עמדנו חסרי אונים מול העוול המתמשך. בין לבין, אני, הבת שלהם, שחונכה להיות אשת עמל, עברה פעמיים הליך סטרילי שנקרא הקפאת הליכים. במילים פחות סטריליות, זה אומר: "נכון, החלטת להיות עצמאית, אבל גם הלקוחות שלך הם בעצם המעסיקים שלך. עכשיו נגמר ללקוח שלך הכסף, ואת יכולה לחפש מי ינענע אותך". כך היה.
שני דורות של אנשים שאוכלים חצץ בגלל עיניים גדולות של אחרים. ואני חושבת, כאמא לילדים, איך אני יכולה למנוע את הדבר הזה גם מהילדים שלי, שהפכו בעל כורחם לשותפים פעילים. כי הקפאת הליכים משמעה, בדיוק כמו בברכת "אשר יצר" שאומרים אחרי ביקור בהיכל הכיסא, "שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אוֹ אִם יִפָּתֵח אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם אַפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת". אין יוצא ואין בא, אין כסף שייכנס לחשבון, ולפיכך – אין כסף שיוכל לצאת ממנו. רביצה כפויה על המיטה בגלל דלקת ריאות עקשנית במיוחד הביאה אותי לצפות מחדש בסרט "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין, שלעג באומץ רב למשטרים הדיקטטוריים של אירופה בשנות ה-30 .
אלוהים, איך אני מחלצת את הילדים שלי מהגועל הזה, אם אנשים נותרו בעלי אותה כבודת תכונות מיותרות? לכבודם של אנשי "פרי הגליל ו"מגבות ערד", עובדי תעש שנזרקו הביתה, עובדי הדסה ויתר המוסדות שנפלו פה בגלל ערלות לב, לכבודם של בני הדור הבא שיצטרכו להחזיק על הכתפיים השחוחות שלהם את ההריסות, אני מצטטת מנאומו המבריק של צ'פלין מהסרט: "אני מצטער, אך איני רוצה להיות קיסר. זה לא עסקי. אינני רוצה לשלוט או לכבוש אף אחד. הייתי רוצה לעזור לכולם אם זה אפשרי - יהודי, גוי, שחור, לבן. כולנו רוצים לעזור אחד לשני; זהו טבעם של בני האדם.
אנו רוצים לחיות מאושרו של הזולת - לא מאומללותו. איננו רוצים לשנוא ולבוז לזולת. בעולם הזה יש מקום לכולם, והאדמה הטובה עשירה ויכולה לספק את צורכיהם של כולם. נתיב החיים יכול להיות חופשי ויפה, אך איבדנו את דרכנו... פיתחנו מהירות, אך כלאנו את עצמנו. מכונות הנותנות שפע השאירו אותנו במחסור. ידיעתנו הותירה אותנו ציניים. תבונתנו קשה ולא נדיבה. אנו חושבים יותר מדי ומרגישים פחות מדי. יותר ממיכון דרושה לנו אנושיות. יותר מתבונה דרושות לנו נדיבות ועדינות. בלי תכונות אלו החיים יהיו אלימים והכל יאבד...
"חיילים, אל תיתנו את עצמכם לבריונים, אנשים הבזים לכם ומשעבדים אתכם, הממשטרים את חייכם, האומרים לכם מה לעשות, מה לחשוב ומה להרגיש, המאמנים ומרעיבים אתכם, המתייחסים אליכם כאל בקר ומשתמשים בכם כבשר תותחים. אל תיתנו את עצמכם לאנשים לא טבעיים אלו, אנשי מכונה עם מוחות מכונה ולבבות מכונה... הבה נילחם למען עולם של תבונה, עולם שבו מדע וקדמה יובילו לאושרם של כל בני האדם".