שניהם אומנם עמדו בראש ש״ס, אבל קשה למצוא הרבה קווי דמיון בין אריה דרעי לאלי ישי. הראשון - כוכב מלידה ופוליטיקאי טבעי. נדמה שדרעי לא בחר בפוליטיקה, אלא שהיא שבחרה בו. 



הוא מהטיפוסים שאף פעם לא משעמם איתם, מתפקע מרגש, מספק אפקטים דרמטיים ללא הפסקה, כובש בקסמו, וכן - בין היתר גם עבריין מורשע.
השני - שקט, צנוע ויציב. יש שאפילו יאמרו ביישן, אבל מעטים יכנו את אלי ישי ״כריזמטי״, אף שהצליח להנהיג את ש״ס בהיעדרותו של דרעי בברכת הרב עובדיה יוסף ולשביעות רצונו.

השניים היו אמורים להמשיך להנהיג את ש״ס בצוותא לאחר מותו של מרן, אבל בשבועות האחרונים אירע ביניהם הפיצוץ הבלתי נמנע, והניצוצות התעופפו לכל עבר. מהם מאפייני האישיות שהובילו להתנגשות ולפיצול, ומי מהם ראוי יותר להוביל את הסקטור הדתי־מזרחי מבחינת מבנה האישיות שלו?

ובאוסקר זוכה אריה


אם למישהו היה ספק לפני הטלנובלה של השבוע שעבר, עכשיו בוודאי שאפשר לכנות את אריה דרעי ״הדרמה קווין של השנה״. לאחר פרסום "הקלטת הלוהטת״ הוא לא הצליח להכיל את סערת הרגשות - הוא נעלם, כולם חיפשו אחריו, הוא נקרע מבפנים, הוא לא האמין שזה קורה לו, הוא כתב מכתב סוער בכתב ידו למועצת חכמי התורה, ובעיקר השיג יותר תשומת לב משהשיג פה איזשהו פוליטיקאי זה הרבה זמן. עכשיו מועצת החכמים מתחננת שישוב לזרועותיה, הוא עדיין פגוע ולכן רק מפזר רמזים, ובינתיים מככב ב"עובדה" ובכותרות הראשיות של כל העיתונים.

 
ומה לגבי תוכנה של הקלטת? מרוב דרמה, שכחנו ממנה לגמרי. ״גנב״ ו״רשע״ הן מילים שלא הופיעו בשום כותרת משום מה. דרעי הצליח להסיט את האש מכל הדברים החמורים שנאמרו בה. דרעי מתנהג לכאורה כמו אישיות היסטריונית קלאסית. מניפולטיבי, אקספרסיבי, מכור לדרמה ולריגושים, זקוק נואשות לתשומת לב ולאהבת הקהל, ומונע מהצורך העז בכיבושים. דרעי כבש את לבו של מרן כבר בגיל צעיר, כבש גם את ש״ס, והפך לשר הפנים הצעיר ביותר שידעה המדינה. הוא טיפוס שלא ירפה עד שיכבוש בקסמו את האדם מולו, ונדמה שככל שהסיכוי לכיבוש קטן  יותר, כך הוא מהווה אתגר מפתה יותר עבורו. 
 
כראש ש״ס הוא ניהל יחסים חבריים קרובים עם חיים רמון, פוליטיקאי חילוני־אשכנזי שמשתייך בכלל למרכז־שמאל. ואם כבר שמאל, הוא גם אחד המרואיינים האהובים על העיתונאים החילונים. אפילו את ליברמן הוא כבש, ואף אחד עוד לא האשים את ליברמן בחיבה יתרה לחרדים. דרעי גר בדירה מהודרת, הוא נשוי לאישה מטופחת בשם יפה, וכולנו מכירים את פועלה.

מיהם חבריו הקרובים של ישי בכנסת לעומת זאת? באיזה בית הוא גר? ולמה לא שמענו על אשתו כמעט אף מילה? (קוראים לה ציפי, אגב). אחרי שפרש והקים מפלגה משלו (מעשה פרובוקטיבי ודרמטי שאינו מתאים לו), ישי הצהיר בריש גלי - אני ימני. הוא בחר שלא להיות אניגמטי בנושא, בניגוד לדרעי, שאין לדעת אם ימצא לנכון להתחבר לממשלה משמאל או מימין. ישי הוא טיפוס שונה מדרעי בתכלית. איך קרה שהרב עובדיה בכלל בחר בזמנו להחליף את דרעי באדם כל כך שונה ממנו? 



קומבינה של תכונות

בני אלבז יכול להמשיך לשיר ״הוא זכאי״, אבל בית המשפט הרשיע את דרעי בלקיחת שוחד והוא ריצה על כך עונש מאסר. כך נכתב בפסק הדין בזמנו: ״קשה היא תמונת השוחד שנתגלתה בראיות. אין מדובר בכישלון בודד של צעיר שעתה זה נחשף למנעמי השלטון, אלא במי שהתמיד באורח חיים המיוסד על אדני שוחד״. התנהלות עקבית כזאת אופיינית דווקא לבעלי מבנה אישיות אנטי־סוציאלית, שבמקרים מסוימים יכולים להיות מאוד דומים לבעלי מבנה אישיות היסטריונית בהתנהלותם.

אבל האנטי־סוציאליים הם חסרי מצפון, מבחינתם תמיד יש סיבה מוצדקת למעשיהם, ולא באמת אכפת להם מאחרים. לפעמים הם עבריינים ברורים שקל לזהותם, אבל לפעמים הם מתוחכמים ומאוד מטעים. הם יכולים להיות מלאי קסם אישי, אך הם משתמשים בו רק כדי להשיג את מה שהם רוצים. קשה לומר שלדרעי יש מבנה אישיות אנטי-סוציאלי, ומצד שני - אי אפשר להכחיש שנראה שהוא גלש לשם וחצה את הקווים.

אפשר להניח, אם כן, שדרעי הוא עירוב של כמה טיפוסי אישיות (בעגה המקצועית קוראים לזה  Type Mixed) מקבוצה הנקראת, איך לא,  ״האמוציונליים־אימפולסיביים״. גם מבנה האישיות ההיסטריוני, גם האנטי־סוציאלי וגם הנרקיסיסטי משתייכים לשם. 

 
נא לא לדרוך

הסיפור של אלי ישי מזכיר קצת את הסיפור של משה כחלון. שניהם ממשפחות מזרחיות מרובות ילדים שחוו רגשי קיפוח בילדותם. שניהם הגיעו לפוליטיקה מתחום הרכב (כחלון מכר חלקי חילוף, ישי עבד במוסך), ושניהם גם הגיעו לעמדות בכירות כי הם לא נתפסו כמתחרים מאיימים וכך צמחו לאיטם. 
לכחלון ולישי יש מבנה אישיות שלא מאפיין מנהיגים בדרך כלל - שניהם נרקיסיסטים, אבל מהסוג המופנם יותר, לפעמים הנחבא אל הכלים. נראה שלמרות השאיפות הגרנדיוזיות לשניהם יש כריזמה מוגבלת, ושכפי שכחלון מחפש דמויות אידאליות להיקשר אליהן ולשאוב מהן את הערך העצמי שלו, כך גם ישי התייחס בזמנו למרן.

גם ישי וגם דרעי העריצו את הרב עובדיה, ובכל זאת, נדמה שדרעי השתמש בדמות של מרן כדי להאדיר את עצמו ולהפוך לגדול יותר, כשאפילו בקלטת אמר עליו מרן שהוא ״עצמאי מדי״. ישי, לעומתו, ראה את מרן כדמות אידיאלית נערצת שגורמת לו להרגיש טוב יותר עם עצמו מעצם העובדה שהוא מחובר אליו. תכונה זו אופיינית לאישיות של נרקיסיסט מופנם. אז מה בעצם קרה בין דרעי לישי? למה ישי לכאורה הגיב בצורה דרמטית כל כך, שלא אופיינית להתנהלות הרגילה שלו?
 
בין שבצדק ובין שלא, דרעי לא רק סירב לחלוק עם ישי סמכויות, הוא דחק אותו הלכה למעשה מחוץ למפלגה. אבל דרעי לא עצר אחרי שישי נפגע. הוא צוטט בתקשורת באומרו שגם המעט שהוצע לישי הוצע לו מתוך רחמים. כדי לחוש את עוצמת הכיבוש דרעי הרחיק לכת והשפיל את ישי, אבל בכך הוא גרם לו פגיעה נרקיסיסטית אנושה. הוא פגע בליבה הכי רכה של הערך העצמי של ישי, הליבה שכשסכין חודרת לתוכה אדם חייב להגן על עצמו ולעשות מעשה קיצוני.
 
השאלה הגדולה היא אם ישי יוכל לתחזק את האנרגיה של המעשה הדרמטי הזה לאורך זמן, או שהוא נגרר לקרב עם מישהו שהוא פשוט ״לא בליגה שלו״. בראיון ב״עובדה״ השבוע דרעי שוב הפגין את יכולותיו הדרמטיות ותיאר את מה שקרה לא כפגיעה בו אלא כפגיעה בכבודו של מרן, עם אמירות כמו ״אולי אני נאיבי״, או ״חשבתי שיש גבולות״ על מעשים של אחרים, כמובן, לא על מעשיו שלו. דרעי חי על הדרמה, הוא שואב ממנה כוח, היא מניעה אותו. הוא מסיט באמנות את האש מעצמו לישי, שלא נראה כמו פרטנר שווה ערך לקרב, אלא יותר כמו אדם פגוע, אפור ואפילו מבוהל. 

 
טובים השניים מן האחד

הצדק הפואטי אולי עם ישי, אבל ממתי העולם הוא מקום צודק? מה שקרה בש״ס הוא מאוד סמלי, כי ציבור המצביעים באמת מפוצל. באין מנהיג ברור אחד, הכל מתפרק ובורח לצדדים. אבל מהו מנהיג ברור? כנראה שזה לא מקרי שדווקא בעלי אישיות נרקיסיסטית־ארוגנטית הם אלה שאיכשהו תמיד הופכים להיות מנהיגים. אנשים בעלי מבנה אישיות כזה יכולים להיראות מעצבנים, אבל לכל תכונה יש גם צד שני. דווקא השריון העבה של הנרקיסיסטים הקלאסיים הוא שגם מאפשר להם לא להיפצע בקלות, להמשיך הלאה ולעבור אירועים קשים. 
 
הציבור הדתי־מזרחי רוצה מנהיג כמו אלי ישי - שקט, אחראי, מתון, צנוע, כזה שמדבר בגובה העיניים, בלי מניפולציות מיותרות. מצד שני, הוא הולך שבי אחרי דרעי והדרמות הרגשיות. אפילו אנחנו הלכנו שבי אחריו בכתבה הזאת - שימו לב כמה ממנה מוקדש לדרעי וכמה לישי. אבל בשורה התחתונה - חסרונו של הרב עובדיה אף פעם לא היה מורגש יותר, כי אף אחד מהם אינו בנוי מחומר של מנהיג מושלם.

אף אחד מהם אינו הנרקיסיסט הקלאסי, ואף שאנחנו חושבים על טיפוסים כאלה שהם יהירים, כשאנחנו אומרים על מישהו ״טיפוס של מנהיג״, בדרך כלל לזה אנחנו מתכוונים. בחלומותיו, הציבור הדתי־מזרחי היה רוצה אולי עירוב של שניהם - את היציבות של ישי עם יכולת הכיבוש הדרמטית של דרעי. הבעיה היא שבמציאות אין דבר כזה. 