לא מזמן נערך במכללה האקדמית נתניה כנס בנושא עבודת יתר. לי, האמא של עבודת היתר, ניתן הכבוד להנחות פאנל בנושא. "כמה מכם", שאלתי את משתתפי הפאנל, כולם בעלי תפקידי מפתח, "עומדים בסטנדרטים של עבודת יתר?" שלושה מתוך ארבעה הצביעו, כולל המנחה, שהגיעה חולה עד מתה.

במדד ה־OECD ישראל מדורגת חמישית מהסוף בעניין זה ומכאן, הדרך לשחיקה קצרה מאוד. מהי שחיקה על פי מומחי התחום? "תחושת תשישות נפשית, גופנית ושכלית הנגרמת מחמת עומס נפשי מתמיד ומתמשך, הבא לידי ביטוי בעייפות כרונית, רגישות למחלות, תחושות של כישלון, דיכאון, חוסר אונים וחוסר תקווה". 



עכשיו נעבור אל יוזמה חדשה של "המועצה הציבורית לשמירה על השבת" שהתעוררה במטרה להעלות את המודעות לנחיצות של שמירת השבת כיום מנוחה. לקרוא ליוזמה הזו "חדשה" זה מצחיק, כי השבת, איך שלא נסתכל על זה, זו לא המצאה חדשה. מה כן חדש? קיתונות הכעס והבוז המופנים אל היום החשוב הזה, שסובל מתת־יחסי ציבור.  
 

אני חושבת שהראשון ששפך אור על החיים הדפוקים שלי היה יאיר, הילד שנולד בזמן שמוניטור היה מחובר אל בטני ומחשב נייד היה על ברכי. בינינו ניצבה חוצץ בטן ענקית. המסרונים מהעיתון הגדול במדינה, מקום עבודתי אז, לא הפסיקו להגיע, הטלפון לא חדל מלצלצל, ואני המשכתי לשלוח קבצים גם כשהצירים היו בשיאם. כבוד העורכת לא יכולה ללדת בשקט לרגע. מי אשם? אני. אלא מי. אבל כדי שאוכל לטפח את האשמה הזו ולהפוך גם אני לשפחה נרצעת, היה צריך להיות נוגש מעלי.

כזה שיוכל להזין יחד איתי את מערכת היחסים המשוגעת הזו, שאינה יודעת שובע. שלא יודעת להגיד: עכשיו הפסקה. עכשיו מנוחה. לא שזה עזר הרבה. כשהיה בן שלוש, אמרתי לו שאשמח לבלות איתו בסוף השבוע כדי שנוכל לפטפט ולעשות דברים כיפיים והוא ענה בתום של ילד, בלי נימה קלה של האשמה:  "אבל את עסוקה. את עובדת על המחשב". זה הייתה טלטלה גדולה מדי עבורי, הירושלמית, שמתעקשת להגיד לחבריה שגלו לתל אביב "שבת שלום" ולא "סופשבוע נעים", כי "סופשבוע נעים" זה ביטוי שמתנער ממה שאני ומי שאני. "אני אוהב את שבת מאז שאת לא עובדת בשבת", אמר לי יאיר. פייר, גם אני.
 
ועוד משהו: אני אוהבת את העבודה שלי הרבה יותר מאז שאני לא עובדת בשבת, ויש מצב שאני אפילו מחבבת את עצמי יותר. הרבה דברים יפים היהדות הביאה לעולם, ויש כמה דברים טעוני תיקון. דבר אחד אי אפשר לקחת מאיתנו: את העובדה שהיהדות הנחילה ליתר האומות את יום המנוחה שאימצו אותו לחיקן באושר גדול. אנחנו מדברים במילים גבוהות ועל מחקרים בנושא "איזון עבודה ומשפחה", אבל כשמדברים על יום מנוחה, יש מי שבוחרים לבעוט בשבת ומתעקשים לתפוס אותה ככפייה דתית. זה עצוב אם לא בשבילנו, בשביל הילדים שלנו, שלא יגדלו להיות עוד נתון מבאס של ה־OECD, אחרי שההורים שלהם לימדו אותם מהי עבדות מודרנית.