החיים האינטנסיביים שנכפו עלינו מזמנים לפתחנו המון אירועים. אם אנחנו רק נעצרים לרגע, אנחנו מבינים שגם מה שנראה בר חלוף מותיר את רישומו ועלול להפוך לצלקת מכוערת או לזיכרון נעים. לכאן נכנסים הילדים, שמגיעים כמו זרקור ענק ומגלים לנו פעם אחר פעם מהו אירוע בר חלוף ומהו מאורע מכונן – לטוב ולרע.


אני זוכרת את עצמי יוצאת מהרצאה בתקשורת שהעברתי בפני קהל מבוגרים באחת מערי המרכז. יצאתי שפופה כמו חגב שתלשו לו את האיברים. כידוע, כל מפגש עם קהל הוא כמו פגישה עיוורת ואחרי אותה פגישה כל מה שרציתי היה להיעלם. הכל בגלל אחד המשתתפים שפשט רגליים במהלך ההרצאה והצהיר בעיניים טרוטות: "את משעממת אותי עד מוות". בעברית פשוטה זה נקרא לייבש. הסתכלתי עליו אחוזת תדהמה. "מה?", שאלתי. לא הרעיון שאני משעממת אותו העיף אותי מהכיסא. היה שם משהו אחר שערער אותי. "כן. משעממת עד מוות", אמר. עכשיו העיניים הטרוטות כבר נפקחו והמבט הפך לישיר ומבהיל בבוטותו. "כנסי בו, תקרעי אותו", נעץ השדון הקטן את קלשונו בכתפי, אבל אותי חינכו לנהוג בכבוד כלפי אחרים, בוודאי כשמדובר באדם מבוגר ממני, ולא עניתי. נאלצתי להמשיך להרצות כשהבלוק בגרון מאיים להתבקע. עם יד על הלב, הדברים ששמעתי אחרי המפגש מיתר הנוכחים היו שונים לגמרי.
 
שבוע אחר כך נערכה הרצאה נוספת שתוכננה בסדרה. זה היה אחרי כמה לילות בלי שינה, מיליון שאלות מהילדים על מה קרה לי ולמה אני עצובה, ואז זה בא: שוב עמדתי מול אותו אדם. חצי שעה אחרי תחילת ההרצאה הסיוט חזר על עצמו. "את משעממת נורא", פסק. הפעם הצבעתי על הדלת, אמרתי לו שהוא מוזמן לאסוף את שאריותיו ולצאת. "צר לי שאני לא עומדת בסטנדרטים הנוקשים והמרתקים שלך. אתה אדם אוטונומי. הנה הדלת. לך. אתה מוזמן לצאת ולפטור את עצמך מהעונש הזה, אבל ככה לא נמשיך". לא הלך. 

חלפו שנתיים ולרגל שבוע השפה העברית התנדבתי להקריא בפני תלמידי בבית הספר קטע מ"הנסיך הקטן", ילד הקסם שמנסה להבין את המבוגרים. חבורה של בני 10 ישבה מרותקת והאזינה בשקיקה לכל מילת פליאה של הנסיך הקטן, ולהתרסה של אנטואן סנט אכזופרי. בשלב מסוים עשינו הפסקת קריאה ופתחנו דיון על אחים והמשמעות, היתרונות והחסרונות של להיות בן יחיד מול בן למשפחה מרובת ילדים.


אני מתה על ילדים. לא על כולם כמובן. יש ויש. אבל בגדול, כיף לשמוע אותם. אם רק מקשיבים להם, יש הרבה מאוד מה ללמוד. אחרי פחות מחמש דקות של דיון פורה קם אחד הילדים, נקרא לו גולן, והצהיר: "משעמם לי". את ה"משעמם לי" הוא דאג לומר בעיצומו של משפט שאמר ילד אחר. כשהגיע הצלצול, ניגשתי אליו. "שמע", אמרתי. "זה היה מאוד מכוער, איך שהערת על זה שמשעמם לך. גם אם משעמם לך, יש מישהו שטרח למענך והגיע עד לפה. למישהו הזה יש רגשות. יש לי דברים לא פחות חשובים לעשות מלהיות פה ולהקדיש את הזמן שלי לך ובכל זאת עשיתי את זה". "אבל... אבל", ניסה לענות. "אני לא רוצה לשמוע את האבל. תשמע לי טוב", אמרתי. "הנה אתה מקבל ממני מתנה לכל החיים: תתנהג בנימוס. העולם לא מתחיל ונגמר בך".

"אמא", אמר לי בצהרי אותו יום יאיר, שהיה עד לשיחה. "את יודעת, גולן מאוד נעלב ממך". "נהדר", עניתי לו. "אולי ככה הוא יגדל להיות אדם טוב יותר. שתמיד יישא את העלבון הזה איתו".