בבוקר יום שלישי שוטטתי, כרגיל, בפיד הפייסבוק שלי וחיפשתי נושא מעניין לכתוב עליו בטור הזה. הימים הם ימי בחירות, כך שמחצית מהפוסטים מוקדשים לסרטו־ נים מביכים של ביבי נתניהו ויאיר לפיד, והמחצית השנייה מוקדשת לסרטונים שלועגים לסרטונים המ־ ביכים של ביבי נתניהו ויאיר לפיד. פוסטים אחרים ממשיכים לתפעל את שגרת הפייסבוק הרגילה - איכשהו בשבועות האחרונים יש תחושה שהיא עכורה יותר מתמיד.

בעלי חיים נטושים, עוני מחפיר, פקחי חנייה שמחלקים דוחות לא מוצדקים, עושק וחוסר אונים. אולי זה מרקורי שבנסיגה, אולי מזג האוויר. אולי סתם נעשה פה כל כך בלתי נסבל, עד שגם סרטוני חתולים־תוחבים־את־ראשיהם־למקומות־שהם־לא־אמורים־לתחוב־אליהם־את־ראשיהם כבר לא ממש מצליחים לעודד אף אחד.

אולי זה רק הייאוש הפרטי שלי, אבל לא מצאתי אפילו סטטוס מצחיק אחד. בנוסף לכל אלה, אין יותר סטטוסים מצייצים, רק עשרות עמודים חיוורים ומשמימים שמתיימרים להיות משהו דומה ועדיין לא הבינו ששגיאות הכתיב מסגירות את הזיוף.



ואז, כמו בימים הטובים, כשאבי לן עוד הפעיל את מטה הקסם שלו, עלה לנגד עיני פוסט שקיבל למעלה מ־16 אלף לייקים בתוך פחות מ־24 שעות, והוא הצליח להזיז אצלי איזה רגש שלא קשור בע¬בותות לציניות ומרמור. מעל הפוסט ריחפה תמונה של בחורה יפה, ומתחתיו, הרבה מאוד מלל. מישהי מחברות הפייסבוק שלי שיתפה אותי בתמונה הזאת וציינה שצריך לקרוא.

לבעלת הפוסט קוראים איילת ארגוב, והיא מגוללת שם את סיפור ההיכרות עם החבר שלה: איך הצטרפה לפייסבוק באוקטובר 2014 בתקווה לעורר את חיי האהבה שלה, איך קיבלה מאות פניות מגברים (צרות של נשים יפות. אני חושבת שגם אם אספור את כל הפניות שקיבלתי אי פעם מגברים בפייסבוק, לאורך כל שנות הפעילות שלי שם, לא אגיע ליותר מ־50. וזה כולל את בן הדוד המוזר מארגנטינה) והטילה עליהם אתגר, לתרום 400 שקל לצדקה ואז, ורק אז, תסכים להיפגש איתם.
 
״יומיים אחרי שנרשמתי לפייסבוק, רבבות בחורים כתבו לי שהם חייבים לראות אותי, פשוט חייבים״, היא כותבת. ״במקום להסביר לכולם שאני לא בעניין של סטוצים, כתבתי להם משהו מחוכם יותר: 'אם אתה סבור שאתה פשוט חייב לראות אותי, אתה מוזמן לתרום 400 שקלים לעמותה העוזרת לילדים עם צרכים מיוחדים, ואני ארשה לך להזמין אותי לקפה בצהריים ל־20 דקות. לא שיערתי שמישהו יהיה מספיק אידיוט בשביל לתרום 400 שקלים ולאחר מכן להוציא עוד 50 תמורת קפה עם אדם זר, בצהריים, ללא מגע פיזי כלשהו. מסתבר שהיה, ומזל שהיה״.


 
בשלב הזה חשבתי לעצמי שהיא כנראה עלתה כאן על משהו. ולחשוב שאני הסתפקתי כל השנים האלה בהתעלמות או בכפתור הבלוק. אבל מה אני יודעת? המשכתי לקרוא וגיליתי שהבחור שמככב בפוסט הזה תרם והגיע לפגוש אותה עם קבלה ממוסגרת. כמובן שזה צמח לסיפור אהבה מרגש ומלבב, עד הטוויסט בעלילה: ערב אחד השבוע הוא התוודה בפניה שהוא אובחן במחלת הנטינגטון הסופנית.

זה החלק בפוסט שהפך אותו מסתם עוד סיפור אהבה לסרט הוליוודי בפוטנציה: ״'אני לא מבינה, מה זאת אומרת מחלה סופנית, אתה נראה לי בסדר גמור'. 'אני רק נראה בסדר גמור, ואני אהיה בסדר גמור בשנים הקרובות עד שתתחיל ההתדרדרות, אני אאבד קשר עם המציאות, תוך זמן קצר נעבור לכיסא גלגלים, למיטה ואז זהו, זה נגמר'. התחלתי לבכות כמו שמעולם לא בכיתי.

גילי חיבק אותי ואמר לי שהוא הגיע לפגישה בטיילת יום אחרי שבישרו לו על האבחנה. הוא רצה להתאהב פעם אחרונה לפני שהוא מאבד קשר עם המציאות. גילי אמר אז את המשפט שהפך לפרשת קו המים הפרטית שלנו 'אני יודע שזה קשה, אבל זו המציאות. אלא הם החיים שלי, אבל הם רק שלי. אין לך מקום בהם, אני גם לא רוצה שתהיי חלק מהם. פה זה נגמר, איילת, זוהי פגישתנו האחרונה'״.
 
אבל זו לא הייתה פגישתם האחרונה: איילת סטרה לו ודרשה שיציע לה נישואים וגם בישרה לו שהוא האדם שלו חיכתה כל השנים האלה ושהיא לא מת־ כוונת לוותר עליו. מיד הסתבר שהוא אפילו הכין טבעת מבעוד מועד, והנה, עכשיו הם מאורסים.
 
בערך בשלב הזה הרגשתי איזו תגובה פיזית בלתי רצונית משתלטת עלי: איזה ריגוש פנימי שנאבק לפלס את דרכו מבעד למעטה הציניות. לחלוחית, קיבינימט. זו הייתה לחלוחית. והיא אפילו התחזקה מספיק כדי להצטבר לדמעה. דמעה אחת, מוחשית ורטובה, זלגה מבעד לעיני כשסיימתי לקרוא את הפוסט הזה. ואני לא היחידה: אלפי התגובות מלאות בהתרגשות ושמחה, אפילו לא ״אמ;לק״ (ארוך מדי; לא קראתי) אחד.

למה זה כל כך מרגש לקרוא על סיפור אהבה בלתי אפשרי? אולי משום שולנטיינ'ס דיי נמצא ממש מעבר לפינה, אולי משום שיש לנו יותר מדי פוסטים מעוררי זעם ותסכול (רק הבוקר נתקלתי בפוסט מחריד, על אדם שהשליך כלבה פצועה לשקית זבל, ונתקפתי צורך לתלוש לעצמי את השערות), ואולי משום שזה נחמד עדיין להאמין באהבת אמת. אפילו כזו שמקורה בפייסבוק.