לאריאל נוי יש שלושה סמארטפונים, אייפד ומחשב נייד שצמודים אליו כל הזמן.

בעודנו משוחחים, אחד מהניידים שלו מצלצל, ונוי מסביר לחבר שעל הקו ש־052 זה לשיחות עבודה, 050 זה יותר להודעות וואטסאפ. "יש לי כרגע 2,700 הודעות בוואטסאפ שעוד לא נפתחו", הוא מחייך. "פתאום התחברתי לאנשים שאף פעם לא התחברתי אליהם. פתאום אתה רואה חבר שלא ראית הרבה שנים ואתה מתחיל להתכתב איתו. אני גם מתקין אפליקציות, משחק בכל מיני משחקים, אבל לאחרונה אני מנסה להיגמל מזה, בעיקר כדי להראות דוגמה לילדים שלי. הילדה שלי, בת שנה, כבר לוחצת על הטלפון ועל האייפד".

נוי (43), מחדרה, הבעלים של נוי מדיה גרופ - חברה להפקת סרטים, הוא לא היחיד שנשבה בקסמי הטכנולוגיה. המצב הזה מוכר כמעט לכל אחד מאיתנו, וכן, גם לרבים מילדינו הקטנים. כדי להגביר את המודעות לתופעת ההתמכרות למסכים למיניהם, לבעיה שהיא יוצרת ולשיטות הטיפול בה, יתקיים ב־23 במרץ בסינמטק תל אביב יום עיון מיוחד שכותרתו "לכודים ברשת". את יום העיון יזמה ת.ל.מ, הרשת הארצית לטיפול פסיכולוגי, ייעוץ, אבחון והכשרה, במטרה להגביר את המודעות לבעיה בקרב פסיכולוגים, מטפלים, אנשי חינוך וגם בקרב הקהל הרחב.

"חסרה לי כיום הקרבה לאנשים, לדבר, לצאת", מספר נוי שעסק בעבר בעיתונאות, ואז נדבק בחיידק של להיות כל הזמן מול מסך. "אני מנסה לקבוע עם חברים, והם אומרים 'אין זמן, נדבר בוואטסאפ'. אני חושב שעדיף לנהל חברויות פנים מול פנים, אבל הטכנולוגיה השתלטה עלינו לגמרי. לאנשים יותר נוח, אין להם זמן. כשיום אחד גם ראיתי הודעות על מוות בוואטסאפ או בפייסבוק, כמו מישהו שכתב 'חברים יקרים, אבא שלי נפטר היום, אנחנו יושבים שבעה שם ושם', חשבתי - לאן הגענו. גם בהודעות אישיות אנשים לא מתקשרים, אלא שולחים וואטסאפ".

נוי מספר שלפני כמה חודשים יצא לחופשה וניסה לנתק את הטלפונים, אבל מעיד ש"זה היה קשה פסיכולוגית, אז שמתי אותם על שקט. לאחרונה חזרתי לשחות, ומלבד החוויה עצמה של השחייה והאימון, זה גם הזמן שאני שם את הטלפונים בצד. זה מאוד עוזר ועושה לי טוב״.

ומה לגבי הילדים שלך? אתה מגביל אותם בכל הקשור לשימוש במסכים?

״יש לי גם שני בנים בגילי 6 ו־7. הם ממש יודעים את רזי האייפד והאייפון, אבל אין להם טלפונים משלהם, ולמזלי הם גם לא ביקשו ממני. אני לא רוצה שהם יתמכרו, אבל אני יודע שבסופו של דבר יהיו להם טלפונים. לפני כחודש, למשל, פגשתי ילד בכיתה ג' עם אייפון 4S. ואז הוא אומר לי 'אבא שלי הולך לקנות לי אייפון 6 פלוס, אני מאוד חזק בזה, תראה כמה קבוצות וואטסאפ יש לי'. הייתי בהלם. לילדים שלי קניתי אופניים, ואני מנסה להרגיל אותם ליותר פעילות מחוץ לבית, ובתוך הבית למשחקי לוח. ראיתי שמשחקים מול מסכים לא עושים להם טוב. הילד הקטן נהיה יותר עצבני אחרי משחקים באייפד״.


התחיל להירדם עם הטלפון. נוי

לאחרונה החל נוי גם להירדם עם אחד מהניידים שלו. ״אני עולה על איזה אתר ונרדם עם הטלפון. פתאום אני מתעורר באמצע הלילה ורואה שהטלפון פתוח״, הוא מספר. ״אבל אני לא יכול לומר לך כיום מהו הגבול הדק בין התמכרות לבין זה שהטכנולוגיה היא פשוט חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. חלק שאנחנו לא יכולים להתנתק ממנו״.

יש סיכוי שבעתיד כחלק מניסיון הגמילה תיפרד מאיזה טלפון או שניים?

״יכול להיות. אני מחפש עכשיו טלפון dual sim (הוא צוחק)״.

לא רק תוכן

״כל הקשור לשימוש במסך מחולק לשניים. למדיום, שזו עצם העובדה שאתה בכלל נמצא מול מסך, וישנו גם המסר שזה התוכן״, אומר תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי, שחוקר בשנים האחרונות את היקף ההשפעה של הטכנולוגיה על אנשים בכלל ועל אנשים צעירים בפרט. ״כיום כמעט כל ההתייחסות של הממסד, של אנשי המקצוע, של מערכות החינוך לטכנולוגיה היא בהיבט של התוכן, במיוחד למה שקרוי סכנות האינטרנט. כבר היום ילדים בכיתה ג' מקבלים תכנים על סכנות ברשת. אבל היום אנחנו מבינים שהבעיה היא גם במדיום עצמו. שגם אם ילד יראה כל היום נשיונל ג'אוגרפיק, עדיין יש לנו בעיה קשה. זהו המסר הכי חשוב שאני רוצה להעביר. שעד עכשיו ההתייחסות הייתה בעיקר לתוכן, למסרים, אבל לא הייתה התייחסות לנזקים של המסך ללא קשר לתוכן״.

והנזק הזה לא קשור לגיל המשתמש?

״גם אנשים מבוגרים ניזוקים מכך. אבל ההבדל הוא שמי שכיום בן 40 פלוס, עדיין גדל בשנות חייו המעצבות ללא הטכנולוגיה הזאת, והיה לו חלון הזדמנויות לפתח כישורים חברתיים. לעומת זאת, אנשים צעירים יותר, שגדלו לעולם שבו המסך צמוד אליהם כל הזמן, עולם שבו אין כמעט ילדים או נוער במרחב הציבורי, אצלם אנחנו כבר רואים שינוי במה שקרוי אינטליגנציה חברתית. הנוער הזה מתקשר בצורה אחרת. מחקרים מהעשור האחרון ב-fMRi (מכשיר תהודה מגנטי שבעשור האחרון קידם מאוד את מחקר המוח) הראו שאם נתייחס לתקשורת פנים מול פנים, שמכילה גם שפת גוף וטון דיבור, כאל מאה אחוז מהתקשורת, הרי שמתוך כך הפנים עצמם מכילים 80% מאותה תקשורת. זאת אומרת שללא מצב של פנים מול פנים, מדובר ב-20% תקשורת לכל היותר, והעברת טקסט כגון וואטסאפ מכילה לא יותר מ-14% מאותה תקשורת. כלומר, גם אם ילד מקבל או שולח אלפי וואטסאפים ביום, עדיין הוא חווה לא יותר מ-14% תקשורת עם מישהו״.

אחת הבעיות המרכזיות כיום, טוען ליאון, היא הבדידות. ״זו המגיפה של המאה ה-21. 40% מהאמריקאים הבוגרים בני 18 פלוס, וכ-30% מהישראלים באותם הגילים מגדירים עצמם בודדים במובן שהיו רוצים יותר קשרים משמעותיים. זה פי שניים מבשנות ה-80״.

ומהי בעצם הבעיה בתחושת הבדידות?

״להיות בודד זה אחד הדברים הכי לא בריאים פיזיולוגית לאדם. זה מושווה לסכנות של עישון כבד מאוד. אותם אנשים גם כנראה מתעוררים בלילות עשרות פעמים מסטרס, והם בעלי פוטנציאל גבוה יותר לסבול מדיכאון קליני. בשנה שעברה, למשל, נתנו בארצות הברית עשרה מיליון מרשמים חדשים לתרופות נגד דיכאון לילדים. את יכולה לראות ילדים עם 2,000 חברים בפייסבוק, ובלי אף חבר באמת. הביטוי הקיצוני של הבדידות הוא תופעת האובדנות, ובישראל זהו נושא שלא מדברים עליו בכלל. האובדנות בישראל עברה שינוי מאוד גדול ב-20 השנים האחרונות. השינוי לא היה במספר מקרי ההתאבדויות, אלא בשינוי באוכלוסייה. אם עד 20 שנה אחורה המסה של מקרי ההתאבדות הייתה בקרב אנשים מבוגרים, חולים, ניצולי שואה, אנשים עריריים, הרי שהיום המשקל נוטה לכיוון אנשים צעירים, כולל צעירים מאוד, אפילו בכיתה ו'. זהו אחד הטאבואים הכי גדולים בארץ. לא מדברים על זה, כי המחקרים מראים שזה נושא אפידמי. כשמדברים על התאבדויות, יש יותר מתאבדים״.

לאילו עוד בעיות המסכים עלולים לגרום?

״למשל שימוש באלכוהול אצל נוער. השיעורים עלו בצורה קיצונית בתחילת שנות האלפיים. ישבתי למעלה מעשר שנים עם ילדים ששותים בגנים ציבוריים והבנתי שהם שותים כדי לדבר. כמו כן, יש לנו בעיות חדשות של אלימות, והסיבה היא הירידה ביכולת האמפתית. ילדים רבים, כי הם בעצם לא מבינים אחד את השני. נוסף לכך, היו כבר בארץ כמה מקרים של חבר'ה בני 20 פלוס, מקרים שהיינו רואים לאחרונה רק בסין וקוריאה, שבהם אנשים יושבים שעות מול מסך עם חיתולים, כדי שלא יצטרכו ללכת לשירותים ולהפסיק לרגע את המשחק״.

כמעט כל ההתייחסות של הממסד לטכנולוגיה היא בהיבט של התוכן. ליאון

מהו בעצם המצב כיום בישראל מבחינת הטיפול בבעיה?

״נכון לרגע זה כל המערכות המוכרות לי בארץ לא מתעסקות בכלל בנושא הזה, אלא רק בתכנים. התכנים הם אכן נקודה חשובה, אבל כאמור הם אולי 20% מהבעיה. המדינה שלנו לצערי הולכת בדיוק לכיוון המנוגד. בגרמניה, בצרפת וברוב בתי הספר בארצות הברית כבר הנחו להוציא את כל הטלפונים הניידים מבתי הספר. ואילו בארץ, לצורך הדוגמה, מתקשרת אלי לפני שבועיים מישהי ממט״ח (מרכז טכנולוגי חינוכי) ואומרת לי שהיא רוצה שאבוא לכנס של 120 מפקחות של קדם יסודי, כי בשנה הבאה הם מכניסים תוכניות של מחשב בצורה משמעותית לכל הגנים. כשהסברתי לה במשך שעה שזה עושה לילדים נזק פיזיולוגי, היא אמרה לי 'טוב, אנחנו נחזור אליך'. עד היום היא לא חזרה. באחד הכנסים שבהם הייתי, אמרה לי אחת המנהלות: 'מישהו חייב לעצור את האמוק של מערכת החינוך אחרי המחשב'״.

עדיין הטכנולוגיה היא חלק בלתי נפרד מחיינו. אי אפשר להתנתק ממנה לגמרי.

״אני לא מדבר על שום דבר אחר חוץ ממינון. אני מדבר על זה שהטכנולוגיה תשרת אותנו, אבל לא אנחנו נשרת אותה. אחד הארגונים הכי רציניים שאני מכיר זה ארגון רופאי הילדים האמריקאי. בעקבות מחקרים שנעשו הם העלו את גיל האי חשיפה בכלל למסך עד גיל 3. כלומר, לא שמים ילד מול טלוויזיה כשהוא פחות מגיל 3. החל מגיל 3 מספר השעות עולה בהדרגה עד גיל 16, שם בעצם הסתיים המחקר. כיום ההמלצה הרפואית היא שילד בגיל 16 יבלה שעתיים ביום לכל היותר מול מסך. מבחינה רפואית המסך עלול לגרום לילדים בעיות פיזיולוגיות, פיתוח הפרעות קשב, קשיים בשפה ועוד״.

ומה לגבי אנשים בוגרים יותר? מה המינון?
״ההתמכרות למסך היא בדיוק כמו כל התמכרות אחרת. זה הרצון שלך להיות מול מושא ההתמכרות בכל זמן שאתה יכול, וזה לא תלוי זמן. למשל, אתמול צלצלה אלי אישה חרדית וסיפרה שהילד שלה בן 16 נמצא בישיבה ויוצא ביום חמישי פעם בשבועיים הביתה. מהרגע שהוא מגיע הביתה עד הרגע שבו הוא יוצא שוב לישיבה ביום ראשון (חוץ משבת כמובן), הוא נמצא כל הזמן מול המסך. האם יש לילד הזה בעיה? כן, יש לו, למרות שהוא לכאורה נמצא מול המסך יומיים בשבועיים בלבד.

״הגדרה נוספת של התמכרות היא שבן אדם מעדיף לעשות את פעולת ההתמכרות הזאת יותר מכל פעולה אחרת. למשל, יש היום קבוצה שהולכת וגדלה באוכלוסייה, אנשים בני 18 פלוס, שיש מיניות בחייהם, אבל רק מול המחשב. זאת אומרת שגם אם אותו בחור מקבל הצעה בעלת תוכן מיני ממישהי שבעיניו היא אטרקטיבית, הוא לא יעשה את זה וילך למחשב. זה כמובן קשור גם ליכולת הירודה והמידרדרת להגיע לאינטימיות רגשית, וזו אחת ההשפעות של שימוש במסכים״.

נכון להיום, מבהיר ליאון, סין היא המדינה היחידה שפשוט הגדירה את ההתמכרות למסכים כבעיה לאומית. ״בסין יש מחנות גמילה ממסכים, ולפי הגדרת הפרופסור הסיני הממונה על תוכניות הגמילה, התמכרות היא כאשר יש לך מעל שש שעות מסך ליום שלא לצורך עבודה או לימודים. השבוע הייתי ביישוב בצפון והקרינו לילדים בכיתות ז׳־ח' את הסרט 'Web Junkie' ('לכודים ברשת'), שבמרכזו מחנה גמילה בסין. בסוף שאלתי אותם כמה מהם על פי ההגדרה של הפרופסור הסיני היו מכניסים למחנה? מסתבר שכמעט את כולם. בסין לא מחכים שההתמכרות למסכים תיכנס באופן רשמי ^dsm (ספר האבחנות הפסי־ כיאטריות האמריקאי שמאבחן ומסווג את הפרעות הנפש על פי תסמיניהן). הם ישר פועלים, ואילו במדינות המערב היוזמות הן יותר פרטיות. את יכולה למצוא כיום מכוני גמילה פרטיים ממסכים כמעט בכל מדינה מערבית. בארץ כרגע אין מרכז כזה, יש מספר מצומצם מאוד של אנשי מקצוע שמטפלים בכך״.

ואיך מטפלים בבעיה זו?

״כמו שמטפלים בשאר ההתמכרויות, אבל כמובן שלכל התמכרות ישנם המא־ פיינים שלה. ההתמכרות למשחקי מחשב, למשל, היא ההתמכרות הכי טוטלית. זו גם ההתמכרות היחידה שבה מכור עשוי לחלום בלילה על מושא ההתמכרות שלו. גיימרים יכולים לחלום על המשחק ועל השלב הבא במשחק. אחד הפתרונות שאנחנו מציעים

כיום להורים הוא להכריח ילדים ללכת למסגרות לא פורמליות, כמו תנועות נוער, או לעסוק בספורט בדגש על ספורט קבו־ צתי. אנחנו גם ממליצים להורים להתארגן, לא לחכות למשרד החינוך, ובמיוחד בבתי הספר היסודיים להעביר החלטה שלא רק שאין טלפון (ובדגש על ההפסקות), אלא בכלל לא לרכוש לילדים טלפון עד לפ־ חות כיתה ז'. אם עושים את זה יחד, זה גם יותר אפקטיבי, כי אז בעצם אין לאף אחד טלפון״.

אתה באמת מאמין שיש סיכוי לשנות את המצב?

״לא רק שאני מאמין, אני רואה עכשיו שתנועת המטוטלת בעולם ממש משתנה, כי הנזקים של הטכנולוגיה התחילו להצטבר. אפשר כבר לראות שבהרבה מקומות עבודה בעולם עושים פעמיים בשבוע silent morning. כלומר, בוקר בלי מסכים למשך ארבע שעות (לא במקצועות התכנות -א״ש). הנתונים מראים שבבוקר כזה יעילות העבודה משתפרת בשעה ורבע. כלומר, על

העולם מתעורר

״המדינה שלנו צריכה להבין שיש כאן בעיה״, אומרת שוש שלם, הבמאית והמפיקה של ״Web Junkie״. הסרט, שצולם בסין (שם יש כבר כ־400 מחנות גמילה) ושנעשה יחד עם שותפותיה של שלם, הילה מדליה ונטע צוובנר־זיבארט (בהשקעה של יס דוקו עם הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה), נמכר בשנה החולפת לכמה רשתות בעולם. בימים אלה הוא נמכר גם ^pbc האמריקאית ול-pov (מסגרת הדגל להפקת סרטים דוקו־ מנטריים). ״הסרט נעשה אומנם בסין, אבל התופעה היא אוניברסלית״, אומרת שלם. ״גם העולם המערבי מתחיל להתעורר ולהבין שיש פה בעיה. אני חושבת שפה בארץ יש איזושהי הכחשה שיש לנו בעיה קשה. אין כתובת לבוא אליה ולהגיד למשל 'אני רוצה לטפל בילד שלי שמכור לאינטרנט', או לגמול את עצמך מכך״.


מחנה גמילה ממסכים בסין. מתוך הסרט לכודים ברשת

שלם מספרת שיצאה לצלם את הסרט בגלל התחושה שאנחנו חיים בתקופה שבה הטכנולוגיה הפכה להיות האדריכל של חיינו האינטימיים. ״אנחנו חושבים שאנחנו מחוברים יותר, אבל באותו זמן יצרנו בדידות חדשה. אני רואה שליחות להפיץ את הסרט הזה ברחבי העולם ומאוד מנסה להחדיר אותו גם כאן בארץ. הסרט נכנס לסל תרבות כבר לפני שנה. אנחנו גם מנסים להכניס אותו למערכת החינוך כדי להציף את הבעיה שקיימת אצלנו, בינתיים ללא הצלחה גדולה״.

לדעתך, בארץ עדיין לא מודעים מספיק לעומק הבעיה?

״אני חושבת שיש פה הכחשה ואין מספיק מודעות, ובאיזשהו מקום זה משום שבעולם המערבי התמכרות למסכים עדיין לא הוכרזה באופן רשמי כהתמכרות. לכן אולי חושבים שעדיין אין צורך לטפל בזה. אני חושבת שהמדינה לא צריכה לחכות להגדרה הרשמית, אלא להבין שיש פה בעיה״.

״תופעת ההתמכרות למסכים היא תופעה כלל עולמית״, מוסיפה הילה מדליה. ״כשהקרנו את הסרט בכל מיני מקומות, הצופים הרימו את היד ואמרו שזה ממש נוגע בהם ובמשפחתם. אין ספק שבסין הטיפול בבעיה הוא יחסית קשה. הילדים האלה מובאים למחנות הגמילה בכפייה או באמתלה כלשהי. למשל, ההורים מספרים להם סיפורים שהם כאילו יוצאים לחופשה, או שנותנים להם כדורי שינה ואז הם מתעוררים ומוצאים עצמם במחנה. בסין זה ממש מחנות חינוך מחדש, ממש שטיפות מוח, יש שם רס״רים שאחראים על הילדים. עושים להם מסגרת דומה לטירונות, כדי לגמול אותם מהאינטרנט. מובן ששיטת הטיפול הזאת לא הייתה עולה על הדעת בעולם המערבי, או בעולם שלנו, אבל אני כן מצפה מהמדינה לטפל בבעיה. נכון שאי אפשר היום לחתוך לגמרי את האינטרנט, כי זה חלק אינטגרלי מהחיים, אבל אחד הדברים החשובים הוא ההבנה מהם בעצם הגבולות״.

״אין ספק שלאינטרנט ולכל הטכנולוגיה יש יתרונות, אבל השאלה היא איזה מחיר אנחנו משלמים כשיש שימוש יתר בו״, מסכמת שלם. ״אני מקווה שבסופו של דבר תהיה מודעות ^How much is too much, כי הכל בעצם סובב סביב עניין המידתיות״. 

כל ארבע שעות מול מסך, שעה ורבע היא בזבוז זמן, כי אנשים גולשים בפייסבוק, קונים באינטרנט. אם היינו מנהלים יום שלם כזה, אנשים היו הולכים הביתה ב-16:00 ולא ב-18:30. השוק העסקי, הוא הראשון שמבין את הנזק״.

ליאון אופטימי ומקווה ש״ישראל תתעשת מהר, תעצור את הסחף הזה ותיתן יותר מקום לאנושיות, לפחות בבתי הספר. אני מאוד מקווה שהשינוי יבוא מההורים, מהמורים האכפתיים, ואחרי שהם יתחילו את המגמה אולי גם יגיע איזה שר חינוך, ירוץ קדימה ויגיד אחרי״.