אני זוכרת את עצמי עומדת בתור המשתרך בחנות "תמיר ספרים" במדרחוב בן יהודה בירושלים, מחכה בציפייה דרוכה שיקראו בקול: "כרמית ספיר!" זו, כשלעצמה, הייתה משימה רצינית, שדרשה כריית אוזן והקשבה דרוכה, כי ברחוב בן יהודה בירושלים, צריך לדעת, הקומה הראשונה מגיעה אחרי כ־40 מדרגות, והתור התפתל בהן ולאורך הרחוב.

במשפחת ספיר כמו במשפחת ספיר, נהגנו להגיע יום לפני סוף החופש הגדול לחנות הספרים. "את רואה? לא רק אנחנו לא הספקנו להגיע לפני כן", אמא שלי הייתה אומרת לי במבט מנצח שגם החום של אוגוסט לא לקראתשנית יביס. איזו התרגשות זו הייתה: הספרים הלימודים החדשים, המחקים עם הריח הזה שלעולם לא אשכח, קלמר המגנטים (וגם אחד פושט מג׳ינס), הצבעים החדשים ועטיפות הניילון של המחברות, שאי אפשר בשום דרך לסדר אותן בלי שהן יחליקו מהיד. אנחנו הרי בענייני ספרים, אז נזכיר שבמהלך השנה הקפדנו לשמור על הספרים, והדבר הכי חשוב היה לא לקשקש בהם. מי מקשקש בספרים? רק ילדים לא מחונכים. ברור.
עכשיו זה כבר לא עובד ככה. מכירת ספרים משומשים? הצחקתם אותי. תמצאו לי ספר אחד שלא המיר את דתו והפך לחוברת עבודה. עלו על אחלה טריק, שם בהוצאות ספרי הלימוד, בשיתוף פעולה מלא של משרד החינוך. כל ספר הוא בעצם חוברת עבודה, ומה עושים בחוברת עבודה? נכון, כותבים. ככה אין סיכוי בעולם שמישהו יוכל להעביר את הספר הלאה. תסמכו עלי, שום סיכוי. ואם מישהו היה חכם דיו כדי לכתוב בעיפרון, וחרוץ דיו כדי לשבת ולמחוק בעבודת נמלים את הכתוב בספר, הנה מגיע המענה היצירתי: כל ספר זוכה למהדורה מתוקנת־מחודשת־מבוארת־מטופשת חדשה. זו יכולה להיות גרסה חדשה שכוללת מספור עמודים צבעוני, וזה כשלעצמו, מבחינת משרד החינוך, לפעמים מהווה סיבה מספקת כדי לדרוש מאיתנו, ההורים, לקנות ספר חדש.
מה שהכי מתחשק לי זה לבוא ולהגיד: לא רק אוהד פישוף לא חברה (הנה רמז לכמה עתיקה אנוכי. מילים: נושאי המגבעת, שהיו השכנים בבניין ממול לתקופה. נו). גם אני לא רוצה יותר לשחק במשחק הזה. לא מוכנה. אם אתם כל כך לא סגורים על הנוסחים שלכם, אל תוציאו ספרים. תחזרו לשיטת דפי השכפול - הסטנסילים של פעם, אלה עם הריח המשכר. בלי שטויות, ובלי משחקים מיותרים. ואם כבר זר בקשות: אנא חסכו מאיתנו, ההורים, עוד יוזמה נקודתית של חבר כנסת חולף שבא לעשות סיבוב ונעלם. למה? כי אי אפשר לחנך את הילדים למיחזור, להפרדת פסולת, לשמירה על הקיים, לאהבת המקום שבו הם נמצאים, אם המקום עושה מהם ומההורים שלהם צחוק. זה למה. 

עיתונאי קטן שלי | יאיר ויץ (10.5)
במשפחה שלנו יש כל מיני סוגי שחיינים. יש מצטיינים כמו עומר ועידו, יש כאלה שמתעקשים שהם שחיינים (אבל הם לא באמת. אני לא מזכיר שמות) ויש כאלה, כמו אמא שלי, שהייתה באיזה אלף קייטנות שחייה וכלום לא יצא מזה. בכל פעם שהיא שואלת: "למה אני צריכה לדעת לשחות? יש לי זימים?" אני צוחק לי בצד, שהיא לא תיעלב. כשהיא אומרת כמה חבל שאין חליפות ציפה למבוגרים בטטות כמוה, אני מבין אותה. למשל, בחגורות של Konfidence יש מצופים מובנים בחגורה שמסביב לגוף, כשהידיים של הקטנצ׳יק חופשיות לתרגל את תנועות השחייה. כשהוא גדל, אפשר להוריד בהדרגתיות את המצופים, עד שהוא מתחיל לשחות לבד. חוץ מזה לכל החגורות יש גב צהוב, כדי שלא יהיה אפשר לפספס את השחיין הקטנצ׳יק. 

חגורת ציפה. צילום: יח"צ
 
מוצרי ציפה של Konfidence בשיווק חברת פופון, לפעוטות וילדים בני 1.5־6, מחיר: 240 שקלים
המלצת תרבות
בסתירה מוחלטת לרוח הדברים באייטם המרכזי: רבות נאמר על הבזבוז שכרוך ביישום חלקים מאוד מסוימים בשנת שמיטה וגם בשנים רגילות. "לקט ישראל" הוא ארגון שמציל מאות אלפי טונות של מזון המיועד להשמדה, ובהן יבול חקלאי מהשדות, מזון מבושל מבתי מלון, מסעדות ומצה"ל ומזון יבש מהתעשייה. עכשיו הוא מציע בילוי משפחתי שמשלב שני דברים יחד: הצלת מזון וקטיף התנדבותי בשדות חקלאיים בנהלל. כל המשפחה כמובן מוזמנת, וכל זוג ידיים משמעותי לעוד פה רעב. היבול שייקטף, כמובן, יועבר לעמותות התומכות בנזקקים. אם זו לא פעילות תרבותית של ממש, מה כן?.

קטיף התנדבותי. צילום: יח"צ

קטיף משפחתי, 31.7, יום שישי, בין השעות 08:00־12:00, להרשמה: www.leket.org