מוקדם מדי בבוקר והדרך לאורך כביש 4 מלאה במשוכות המרגרינה המכונות “ג’חנון לשבת”. “אני נראית כמו בדרך לשיעור ספורט”, התמרמרה חברתי שעטתה מלבושי 100% כותנה לרגל האירוע בגבעת חביבה שנקרא פסטיבל אושו. “נראה לי שכולם יתלבשו שם ככה”, הרגעתי. ובכן, כשהגענו הציפו את עינינו מכנסי דייגים, שרוואלים וקרוקס לרוב.
אושו הוא כינויו של מנהיג רוחני שקרא לאהבה חופשית בהודו השמרנית של שנות ה־70. הוא הצליח להכעיס את תת־היבשת, אבל להתחבב רבות על היפים מערביים עד עצם היום הזה, שבו חוגגים בגבעת חביבה את רוחו ומורשתו ב"פסטיבל האושו הגדול בעולם”, כהגדרת המארגנים. בהתאם לכך, בתחנה הראשונה ישבנו על מזרנים וצפינו בסרטוני וידיאו של אושו בכבודו ובעצמו, שדיבר באנגלית (של הודים, כן?) ובלחש, תוך שהוא לוקח בין מילה למילה פאוזות דרמטיות שמשאירות אבק לביבי בקונגרס האמריקאי.
התאמצתי לנסות ולהבין מה אושו אומר, אבל הייתי היחידה בחדר, מכיוון שכל שאר החברים העטופים בלונגים פשוט ישנו. “החלוקה ללאומים היא לקיחה של חופש התנועה. רימו אתכם. אפילו הציפורים יותר חופשיות מכם כי הן יכולות לחצות את השמיים”, אמר אושו הלוחמני לישנונים שבחדר.
זוגות או יחידים מכורבלים, חלקם מלטפים את עצמם (בבטן!) ואם זהו הכבוד שנוהגים באושו בכבודו ובעצמו – אין שום סיבה לא לעשות את זה בכל מקום. אנשים ישנו על מחצלות, ישנו על ספסלי עץ, ישנו בזמן הרצאות, ישנו בזמן סדנאות, ישנו בזמן הופעות, ישנו במזגן וישנו בשמש. יש ערימה של חבר’ה על הדשא, והם - ישנים.
“את הלפרית?”, שאלה אותי מישהי, ואני מודה שלקח לי קצת זמן להבין על מה היא מדברת והאם אנחנו בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. “לא נראה לי”, עניתי בהיסוס. “אה, אז לא משנה”, היא התאכזבה.
“יש עכשיו סדנה על ניקוי רעלים ועל צום”, אמרתי לחברתי. “שיו, אני כל כך רעבה”, היא נזכרה. “טוב, עזבי צום, בואי נלך לאכול איזו פיתה”. הסתובבנו במתחמי המזון והמקום מסודר למשעי, עם צ’אי בר וג’וס בר ושוט קקאו ושתייה קרה (כי חם כמו בהודו פה). האנשים מחייכים, כל הזמן, ויש המון משפחות צעירות ומבוגרים וילדים. עמדנו בתור לאוכל. תור אמיתי. אף אחד לא דחף ונדחף, להפך, התפתחו שיחות נעימות ומחויכות בזמן ההמתנה. בועה של אוטופיה.
בלי בלמים ומכשולים
בחורה מסבירת פנים בשם הילה ציירה לי על היד ציור גוף מסורתי. שאלתי אותה מה זה אומר להיות חלק מהסצנה. “זו דרך חיים יותר מודעת, יותר מרגישה, יותר מקבלת”, היא הסבירה, “זה להקשיב - להקשיב לגוף, להקשיב לאחרים, לראות סיטואציות מבחוץ ולא רק מהעיניים שלך, לא להיות קטנוניים. להכניס כמה שיותר יצירה וטבעיות לדרך החיים”.
פשוט מקסים, חשבתי לעצמי, איזה יופי של דבר. “יש איזשהו תדר אני מאמינה, מתחזק והולך בשנים האחרונות ויותר ויותר אנשים מרגישים אותו”, כאן הילה כבר איבדה אותי, “יש פה מלא אנשים מיוחדים כאלה ומרגישים חיזוק ביכולות שלהם בתקופה האחרונה”. רציתי לשאול אותה אם היא נכנסה לפייסבוק בשנים האחרונות, אבל לא רציתי להרוס. מאמינים? אז שיאמינו, אף אחד לא רצח או דקר בגלל אמונה באנרגיות.
“איזה בוקר מדהים זה”, אמרה מישהי לידי. הבטתי בה המומה, תוך שאני מזיעה גם מהעין השלישית. “בוקר טוב בנות”, פנה אלינו בחיוך צ’שיירי בחור צעיר שנראה קצת לא שייך, “אתן מהאזור?” “לא, מתל אביב”. “גם אני מתל אביב”, אמר. “אתן באות למסאז’ים?”. “לא”, חרצתי, “אנחנו בדרך לסדנה. אז איך אתם קשורים לסצנה פה?”, שאלתי. “אנחנו לא, פשוט אוהבים פסטיבלים. היינו גם במידברן!”, התלהב. אהה. ברור שאתם אוהבים פסטיבלים.
“קאמאלה וסאג’אן (שמות הודיים בדויים) מעבירים סדנה”, קראתי מהתוכנייה, “אין לי מושג מה זה אומר - אבל אנחנו חייבות ללכת”. בעלון נכתב שזהו “תהליך שמאפשר לנו לחיות חיים מלאים מתוך אהבה, מבלי לאפשר לפחד או לכל בלם אחר להוות מכשול”.
ובכן, התהליך הזה החל בהליכה ברחבי החדר. “תרגישו את הגוף”, אמר סאג’אן, שהוא אם תהיתם, בחור ישראלי לחלוטין, “תביאו את מי שאתם, תשאלו את עצמכם – האם אני באמת נוכח?” “המזגן לא כל כך נוכח”, צעק אחד המשתתפים, וכולם הנהנו בהסכמה מיוזעת. התהלכנו בחדר וניסינו לעזוב את הראש ואת המחשבות ולמקד את תשומת הלב לתוך הגוף. לא בטוחה מה זה אומר, אבל בחיי שניסיתי. “באופן אקראי, תעצרו מול אדם אחר, תייצרו מפגש”, אמר קול מלטף מהרמקולים.
בועה של אוטופיה. פסטיבל אושו בסוף השבוע. צילום: אילנית תורג'מן
מישהי נעצרה מולי בחיוך: “עכשיו תביטו אחד לשני בעיניים ותסתכלו טוב־טוב. תיתנו למפגש לקרות. מה זה עושה לכם?”. זה היה נורא קשה. מדי פעם הייתי חייבת להסתכל לצדדים. מצד שני, גם בכיתה ג’ לא הייתי חזקה בקרב מבטים.
אז הפכה הסדנה לדי־ג’יי מודרך: “תרגישו את המוזיקה, אני רוצה שתשחררו את האנרגיות ותרקדו כמו שבחיים לא רקדתם!” ואז היא שמה ריהאנה. קאמאלה חולה על ריהאנה. רקדנו ואז עצרנו ונשמנו ופגשנו שוב בחדר. ואז שוב רקדנו, שוב ריהאנה. טירוף. אם יש דבר שיותר מביך מלרקוד עם אנשים מבוגרים לצלילי ריהאנה, זה לרקוד עם אנשים מבוגרים לצלילי ריהאנה באור ניאון לבן ובוהק.
אחר כך התחלקנו באקראיות שוב לזוגות וסיפרנו זה לזה את הכמיהה העמוקה ביותר שלנו. “מה חסר לי? מה אני רוצה ולא מצליח להשיג? אם הייתי מת מחר, על מה הייתי מתחרט שלא הספקתי?”, שאלה התרפיסטית. לכולנו יש פספוסים וכמיהות, אבל זה מה שבאמת חסר לנו? עוד אנשים שעסוקים בעצמם באופן אובססיבי ומחפשים מה רע להם בחיים כל הזמן?
כשכל פרסומת לקורנפלקס סוחטת אותך רגשית ומביאה אותך לידי דמעות (סיפור אמיתי), וכשהמילה “מרגש” חוזרת ברפטטיביות של מנטרה אצל כל שופט ריאליטי - בין אם בתוכנית על אוכל או על מוזיקה או על אסטרולוגיה - זה פשוט מעייף. ואני לא רוצה עוד ועוד “להרגיש”. די.
ובכל זאת, מתי בפעם האחרונה נעמדתם מול אדם זר והסתכלתם לו ממש בעיניים, בלי לשפוט אותו? מתי הקשבתם באמת, בלי להנהן בהסכמה או להניד בשלילה? האם שאלתם אי פעם את האנשים הקרובים לכם מה השאיפות הכי גדולות שלהם לחיים? ועל מה הם היו מתחרטים שלא הספיקו אם היו הולכים מחר לעולמם? בתוך כל הטירוף הזה שנקרא החיים בישראל, כנראה שקצת אושו לא יזיק.