אני בת 40. קשה לי מאוד לסלוח לעצמי על הטעויות שעשיתי בעבר. אני מרגישה שהכוחות שלי הידלדלו בגלל הטעויות שעשיתי, ומרגישה שאני צריכה להספיק לעשות הרבה דברים על מנת לכפר על הטעויות. לאחרונה צצות אצלי כל מיני מחשבות ותמונות מנקודות זמן שונות בחיי. אני מנסה לחשוב למה זה קורה דווקא עכשיו, ומה תת־המודע מנסה לרמוז לי, אבל מעייף אותי לחשוב כל הזמן. מדוע לדעתך אני גורמת לעצמי להתעכב ולעשות טעויות רבות?



"כואב וקשה לנו לסלוח לעצמנו. אנשים חושבים שהם לא עשו מספיק, ותוהים 'איך לא עשיתי את זה?', 'למה פספסתי?', האם את מזהה את הטעויות שעשית? טעויות מהעבר יכולות לצוץ בתחפושת אחרת, ואם את מצליחה לזהות אותן, אז זאת הסליחה שלך. העולם מהיר מאוד, ואנחנו נוטים לעשות בלי לחקור, להתעמק ולהבין. מידת החשיבה שלך צריכה להיות עמוקה, כדי לכפר וכדי לא לעשות טעויות נוספות. לפי הראייה האחרת, ההווה העיקרי והגיל שלנו הם מאוד משמעותיים. ככל שאנחנו מתקדמים ומתבגרים, אנחנו מבינים שללא חקירה והתעמקות בדברים, כל עשייה תהפוך לטעות. הרבה פעמים צריך לצלול לעומקי תת־המודע שקשורים לנגזרת של השרשרת הדורית ולבדוק קללות דוריות וחסדים דוריים של הנגזרת שאליה את שייכת. הרבה פעמים צריך להתעמק בנקודות זמן ולעבוד עם תת־המודע שלנו. האדם תמיד רוצה לקצור את הפירות. נסי לחשוב כיצד קוטפים תוצאות בעולם הגשמי. קטיפת הפירות היא סנכרון הפער הדורי שנוצר מהנגזרת הקודמת שלך. יש משמעות רבה לרצפים הדוריים, לשרשרת הדורית ולנגזרת מהרצפים האלה, וכדי לקטוף פירות צריך לסנכרן את הרצפים. בעולם הגשמי לקטוף פירות זה להתקדם, והרבה אנשים עושים טעויות כי הם פועלים מתוך רצון להוכיח תוצאות מהירות, ולא מתוך הרצון להתפתח ברבדים משמעותיים ורחבים. דורות רבים משאירים לנו פערים שזקוקים לסנכרון, וזה מה שמונע מאיתנו ליצור איזון".
בתי הגדולה, בת ה־10, סובלת מפחדים קשים, וממש לא יודעת מה לעשות עם עצמה. מדובר במצבים קיצוניים שבהם היא רועדת או קופאת במקום, ולדבריה זהו 'פחד משתק, כמו מוות'. אני יודעת שהיא סבלה מפחדים מגיל צעיר מאוד, וכשגבר זר היה נכנס לחדר, היא הייתה מגיבה במהירות ומתחבאת. כשהיא הייתה בת 6 היא התארחה בביתה של חברתה ושמעה שיחה שניהלו האחים הגדולים על ילד שנחטף על ידי פדופיל. גם אני סיפרתי לה על תקרית שהייתה לי עם פדופיל. מדובר בילדה ביישנית מאוד שמפחדת מהמון דברים, החל מרכבת הרים בלונה פארק וכלה בדברים רציניים יותר. מה לדעתך כדאי לעשות?

"ראשית אציין כי הראייה האחרת לא עוסקת ברפואה אלא בפילוסופיה, ואם יש צורך לגשת לייעוץ רפואי כלשהו, אז כדאי לקחת את האופציה הזאת בחשבון. בתך עברה קושי משמעותי בילדותה המוקדמת, וגם אם הבעיה טופלה באופן נקודתי, היא עדיין חוזרת על עצמה. האם ניסית לברר אם דמות מבוגרת כלשהי הטרידה אותה באותה התקופה? האם שאלת אותה על הפחדים שלה? האם ניסית לברר למה היא לא מצליחה לבנות יחסי אמון עם אנשים זרים? ולמה מפגש עם אנשים חדשים גורם לה להתכווץ ולקפוא במקום? צריך לבדוק מדוע הסיפור שבתך שמעה על חטיפתו של הילד הצליח לערער אותה, ואיזו טרנספורמציה היא עשתה לסיפור ששמעה. יכול להיות שהסיפורים שאת מספרת לבתך משפיעים עליה, והיא מאשרת אותם בתוכה. היא חושבת שאתן פועלות בתיאום מלא, ושאם את מפחדת ממשהו אז גם היא צריכה לפחד. כשסיפרת לה על התקרית שהייתה לך עם הפדופיל, היא כנראה החליטה לנקוט עמדה ופיתחה פחד מהתמודדות מול אנשים חדשים. יש לי הרגשה שיש משהו שהילדה לא זוכרת או לא רוצה לשתף, ושווה לבדוק ולשלול את האופציה שמישהו זר הטריד אותה. ברגע שאנחנו לא חושפים תעלומה כלשהי ולא פותחים את הפצע, לפעמים מתפתחים יותר ויותר פחדים. כשאנחנו מנסים להסתיר משהו, הרבה פעמים אנחנו בונים כל מיני הגנות, כדי לא להיתקל בפחדים. הראייה האחרת עוסקת בהתמודדות מול מצבים, אנשים ופחד. נסי לחשוב האם קרה משהו חריג בתקופה ההיא, מכיוון שהקושי הוא בעיקר בהתמודדות מול אנשים ולא מול מצבים, כלומר ביחסים עם אנשים שהילדה לא מכירה. כדאי להתעמת עם הפחד ולפתח יחסי אמון עם אנשים, צריך לדעת להתקרב וגם להיזהר. כאשר בן אדם הוא חזק, בעל ידע ובעל יכולת הבחנה, אי אפשר לפגוע בו".