אני מורה בת 52, ובתי הגדולה היא סטודנטית לעיצוב בת 23. השאלה שלי היא לגבי היחסים בינינו. בפועל מה שאני חווה מולה זה עליות וירידות במערכת היחסים, ולפעמים אני מרגישה שהיא קרובה אלי בשיחות שיש לנו, ולפעמים זה ממש הפוך. היא מרוחקת ואף מעמידה פנים, פחות אותנטית מולי. יש לה כעסים כלפי, והיא מזכירה לי דברים שעשיתי פעם. רציתי לשאול אותך מה עלי להבין מזה?
"אם ניקח את העולם בעשור האחרון, שהכל בו מאוד מהיר, נבין שנוצר בו פער דורות. יש הרבה הורים שלא עוסקים בטכנולוגיה ולא מסונכרנים ולא מצליחים לתפוס את העולם המהיר של הצעירים, שהוא שונה מאוד מעולמם. במצב כזה נוצרים קצרים בתקשורת. את עוסקת בתחום לגמרי שונה ממה שהיא עוסקת בו, וזה מאוד משפיע על היחסים ביניכן. לפי מה שאת מתארת, בתך היא הנגזרת של אבא שלה, והיחסים שלך עם אבא שלה, שהוא הגרוש שלך, לא היו טובים; ומשום שהיא לא הנגזרת שלך, היא בעצם משקפת את הגרוש שלך מבחינה התנהגותית. את אומנם התגרשת מאבא שלה אבל ממנה לא התגרשת, ואת עדיין צריכה להמשיך לתקשר איתה, אף שהיא הנגזרת שלו. אבא שלה הוא אדם שלא יכול להתעמק בשיחה, וגם היא לא יכולה, כי הכלי שלה הוא מאוד צר. את יכולה להתעמק בשיחה, מה גם שאת עוסקת בחינוך, והסבלנות שלך מתרחבת עם הזמן כי את חייבת להיות סבלנית בתחום הזה. בתך עוסקת בתחום של עיצוב עם המון עבודה מול מחשב, מה שאומר שיש לה פחות דיאלוגים עם אנשים וזה מצמצם את הכלי שלה בהתנהלות אנושית. כך שבעתיד, אם היא תצטרך להיפגש עם לקוחות למשל, היא תדע להרחיב את זה. כרגע, בתחום הזה אתן עדיין מתנגשות. לגבי השיפוטיות שלה כלפייך – אדם מפותח בדרך כלל גם בודק את עצמו, והיא הייתה צריכה לבדוק את עצמה למה היא ביקורתית ושיפוטית. היא צריכה להבין שהיא תקבל ביקורת מאנשים נוספים במהלך החיים, ולא רק מאמא שלה, אז אולי זה יפגע בה, אבל בינתיים היא מתלוננת עלייך ולמעשה מעבירה את הכדור אלייך בניסיון לסתום לך את הפה. מצב כזה לא יוצר שום דיאלוג, וכנראה היא לא רוצה שום דיאלוג איתך, כי קשה לה מדי. את עמוקה מדי והיא עוד לא יכולה להכיל את ההבנות שלך ואת התקשורת שלך. לכן הייתי מציעה לך לא להתאמץ, לחכות שהיא תבשיל. כי לפעמים לומדים את השיעורים דרך יחסים אחרים, וצריך להבשיל. לדעתי, את חייבת להמשיך להראות לה את הדעות שלך ולא לוותר על מה שאת חושבת. זה דבר מאוד חשוב. כי יש הרבה הורים שמוותרים ולא אומרים את דעתם כדי לא להסתכסך עם הילד שלהם, אבל בדיוק להפך, אם אתה אוהב את הבן שלך תגיד לו – תרחיב לו את הכלי כדי שידע לכבד גם דעות אחרות. אז מה אם הוא לא מסכים לדעות שלך? זאת דעתך. ואולי הדעה הזאת יכולה דווקא לעזור לו להחכים קצת. אנשים שלא מוכנים להקשיב (ולא לקבל) לדעות של אדם אחר הם אנשים מצומצמים, כי אף פעם אי אפשר לדעת איך זה יתהפך. אז קודם כל יכול להיות שהבת שלך צריכה לעבור שינוי דרך חבר שירחיב את הכלי שלה, או דרך הילד שיהיה לה בעתיד. עזבי את זה ותשמרי על עצמך. מה שחשוב הוא לא לאבד את האישיות. שום ילד או בעל, חבר או חברה, איש לא שווה את זה שתאבדי את האני האותנטי שלך בשבילו. להיות ביחסים רעים עם עצמי בשביל להיות ביחסים טובים עם מישהו אחר זה לא בא בחשבון".
יש לי רק שאלה אחת קטנה – מה עומד לקרות איתי בשנה הבאה?
"מה היית רוצה שיקרה? לפעמים הרצון שלנו, אם הוא לא מדויק, יכול להיות האויב הכי גדול שלנו. לכן אתה צריך לשאול את עצמך מה בדיוק אתה רוצה שיקרה. אני לא עוסקת במה שיהיה. לאדם, מעצם המחשבה שלו, וכמה שהוא יותר מזוכך בתוך עצמו לגבי ההבנה שלו, הדברים יקרו לו. אחד הדברים המעניינים בפילוסופיה של בראייה אחרת הוא מה יהיה. מיותר מדי אור לא יוצא שום דבר ועם יותר מדי חושך לא רואים כלום. לכן, בשביל שמשהו יקרה לפי הרצון שלנו, אנחנו צריכים לפעמים להחשיך אותו, ואז קורה משהו. לפעמים זה הפוך – לפעמים, כשאנחנו פסימים מאוד, אנחנו צריכים דווקא נקודת אור, ואז משהו קורה. לכן, אם היית אומר מה היית רוצה שיהיה, הייתי יכולה לומר לך מהמקום שבו אתה נמצא מה הכי מדויק שיהיה".
ערכה: הדס בארי
מתוך תוכניתה של שלומית תמיר, בכל יום שני ב־20:00 ב"רדיו ללא הפסקה"