הסידור היה כזה: במחצית הראשונה של השנה, בנות בית הספר היסודי "בית הכרם" למדו מלאכה, והבנים נגרות. במחצית השנייה נערכו חילופים ולמדנו בגינת החקלאות השכונתית לשתול ולזרוע גזר גמדי, אפונה ריחנית ובצלצלים, לנכש עשבים ולזהות מיני שלשולים. אלה היו חיינו בשנות ה־80 של המאה הקודמת. בשיעורי מלאכה למדנו, הבנות, לתפור מתקן בד לגרביים. היצירתיות שבינינו חשבו שזה יכול להתאים גם ללחמניות. אל תשאלו אותי איך, כי אני לא יצירתית במיוחד כשזה נוגע לתך נסתר, להכלבה ולתפירה בכלל. יום אחד קראה אותי לסדר ק’, המורה למלאכה, ואמרה לי בפנים חמורות: “אני מציעה לך שתשקלי להישאר כל השנה בחקלאות. יותר מתאים לך”. זו פדיחה אחת פחות מזה שאפילו מהצופים העיפו אותי על סעיף אי התאמה, אבל זה כבר נושא אחר.
 
בראשית המאה שלאחר מכן, כלומר בתחילת שנות האלפיים, החל גל מסיבות הרווקות לקראת החתונות של חברותי וחברי. כלל ידוע הוא שבכל מקום שבו ריכוז הפרוגסטרון גבוה יחסית, יביאו המוזמנות: א. יין לבן; ב. סלטים וקישים. האמיצות הזמינו סקסולוגית, שזו בדרך כלל וריאציה חצופה יותר מהרבנית שיושבת בהדרכת כלות. והנה הגענו לעשור השני של שנות האלפיים ואני שבעת ימים. לפני זמן קצר הוזמנתי לערב אמהות כיתתי. כולן מקסימות, כולן חביבות, הרוב בעלות קריירות מרשימות. בתוכנית: ייעוץ של סטייליסטית והכנת לוח מודעות לילדים בכל מיני אביזרים מופלאים שלא ידעתי על קיומם. מחוררים שיוצרים צורת לבבות, אקדח דבק חם, פייטים נדבקים. הפלחית שבי, ההיא מגינת החקלאות והשלשולים, הפכה באחת לעליסה בארץ הפלאות העומדת וגומעת את השפע הזה, כמוצאת שלל רב. על השולחן: קישים ומאפים, סלטים מצוינים וגבינות.
 
קצת אחר כך, גויסו ילדי הכיתה של בני למשימת ייפוי המרחב הבית ספרי. “הבנות יקשטו, והבנים יצבעו את הגדר”, הוחלט. רק אמא אחת קראה תיגר. “טוב שאין חלוקה מגדרית”, עקצה.
 

בשבוע שעבר הוזמנתי למסיבת הפתעה של בחורה צעירה ומוצלחת. המארגן הנמרץ סיפר לי על התוכנית: “הבנות יהיו עם הסטייליסטית בזמן שאנחנו ננפנף על המנגל”, אמר לי. 
 
ועוד לא דיברתי על שלל ההצעות שמגיעות אלי למייל, מאנשי יחסי ציבור, שמשוכנעים שהסיפור החשוב של השנה הוא “סדרת ראיונות עם נשים שעוסקות במקצועות גבריים: ראיון עם נהגת משאית, עם נהגת אוטובוס ועם נגרית”.
 
תשמעו מה. ברור לי לגמרי שיש הבדל בין נשים לגברים. זכר ונקבה ברא אותם, הכל נכון. אבל אני רוצה להגיע ליום שאמהות מגיעות לנפנף ובנות מסיידות את הגדר לא כאנומליה, אלא כי יש כאלה שאוהבות לנפנף ויש כאלה שמתות על סיוד. בינתיים, אלחך לי סלט חסה בצד ואהיה כנועה ושקטה. תעירו אותי כשזה מתחיל.
 

המלצת תרבות


הם רגשות והיכן אנחנו מרגישים אותם בגוף? על השאלה הזאת ועוד תשיב פרופ’ מיה לקר מהאוניברסיטה העברית, שתסביר בהרצאה לבני נוער ולילדים אינטליגנטים במיוחד כיצד פעולת המוח קשורה לרגשות, מהי יכולת ההשפעה שלהם על ההתנהגות שלנו בחיי היומיום, והאם יש גבולות למוח ביכולתו לפענח רגשות של אנשים אחרים. זו השנה החמישית שאירוע הנוער מתקיים כחלק משבוע האמנות והמוח, המופק על ידי מרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח באוניברסיטה העברית וסינמטק ירושלים. בתום ההרצאה יוקרן הסרט “הקול בראש”, שעלילתו מתרחשת בתוך ראשה של נערה בת 11 בשם ריילי, המובלת בחייה על ידי חמשת רגשותיה: שמחה, פחד, כעס, גועל ועצב.

יום חמישי, 17.3, בשעה 17:30, סינמטק ירושלים. 
מחיר: 39 שקלים

Inside Out. צילום: יח"צ
Inside Out. צילום: יח"צ

עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 11)


יש דברים שחבל לבזבז עליהם מילים. ככה אני רוצה לפתוח את הטור שלי. אמא אומרת שמה הפלא שאני לא יכול להוציא מילים בעל פה, כשהפה שלי מלא בבייגל קרקר. אני מדבר על משהו טעים מאוד, שהוא קצת בייגלה וקצת קרקר, שמגיע בשני טעמים: עשבי תיבול וטעם כפרי. אפשר לבחור עם גלוטן ובלי גלוטן. אמא שוב מתערבת ואומרת: “דגש על המילה ‘קצת’. חיסלת הכל בחצי שעה! אתה לא מתבייש?”. ואני אומר את האמת, אני לא מתבייש בכלל. זה אחד הדברים הכי טעימים שאכלתי לאחרונה, ובגלל שאני עיתונאי רציני אני משלים את המשימות שלי עד הסוף. מי שחושב אחרת, שיקנה לעצמו! 
בייגל קרקר של אסם.
 
מחיר: 10־11 שקלים לאריזה של 180 גרם

בייגל קרקר, אסם. צילום: יח"צ
בייגל קרקר, אסם. צילום: יח"צ