כולנו מכירים את קשיי הנשימה והכאב החד בשריר הסרעפת כאשר הגוף מאותת לנו שמתחיל להיות לו קשה לאחר שגמע מרחק מסוים בריצה. רבים מאיתנו זוכרים את הניסיון להילחם בקשיים הגופניים הללו, להמשיך עוד כמה מטרים כדי להוכיח שאנחנו מסוגלים. אולי זה בעצם המוטיב שעומד ביסוד היוזמה “רצים ללא גבולות", שכוללת קבוצות ריצה משותפות לערבים ויהודים בירושלים. יוזמה שמעמידה במרכז את ההתמודדות עם גבולות הגוף ומבקשת להניח בצד את גבולות הלאום, השפה והטריטוריה. בראש היוזמה עומד ישראל הס (36), בעל רקע בשיווק באינטרנט ששימש בעבר עורך שוק ההון בעיתונות הכלכלית.

מה הביא אותך ליוזמה?
“אני ירושלמי שנוהג כבר שנים לרוץ ברחבי העיר. במהלך מבצע צוק איתן הרחובות היו רוויי מתח וקריאות גזעניות נגד הערבים נשמעו מכל עבר. הייתי רץ ברחובות ונתקל בתהלוכות של צעירים יהודים המניפים שלטים ועליהם הכיתוב מוות לערבים. זה זעזע אותי. הרגשתי שאני חייב לפעול".

במהלך אותו קיץ מתוח של שנת 2014 פגש ישראל הס את שושנה בן דויד, אז ירושלמית בת 18, שיזמה קבוצת ריצה לנערות יהודיות וערביות. הם החליטו לאחד כוחות. "הבחירה שלי בריצה משותפת לערבים וליהודים הגיעה מתוך האהבה שלי לספורט ובעיקר לריצה. כל זה השתלב עם הצורך שחשתי לתרום להפחתת השנאה והאלימות בין יהודים וערבים בירושלים".



היוזמה, שהפכה בינתיים לעמותה, כוללת היום קבוצת נערים, קבוצת נערות ושתי קבוצות מבוגרים. הערבים מגיעים בעיקר ממזרח ירושלים משכונות בית חנינא, מחנה הפליטים שועאפט, ראס אל־עמוד והרובע המוסלמי. גולת הכותרת היא השתתפות במרתונים. מלבד השתתפות קבועה במרתון ירושלים, זכו הקבוצות להזמנות בינלאומיות. קבוצת הנערות השתתפה באפריל שעבר במרתון מילאנו, וחודשיים אחר כך הוזמנה קבוצת הנערים למרוץ העיר ברלין. הס טוען כי הריצה היא גם אמצעי וגם מטרה: “אם אני אלך למקומות של שיחות על המצב אז מה עשיתי?", הוא שואל, “אני שוב אשאר ברמה של השמאל שמדבר עם עצמו. אם אתה רוצה להשפיע, צריך לעבוד עם כלי יותר חזק. כלי שמשפיע בפועל על האופן שבו אנשים מכירים אחד את השני ומרגישים אחד כלפי השני".

אבל הריצה היא ספורט אינדיבידואלי ותחרותי.
“הריצה היא שוויונית. היא לא מכירה בהבדלי דת ולאום ואין בה אפליה. מי שמקצוען ובעל כושר יצליח. נער ערבי שעקף במרוץ את הנער היהודי זכה לחוויה מעצימה ושוויונית. מצד שני, הקבוצה חולקת תחושה חזקה של לוקאל פטריוטיות. כשהם נוסעים לחו"ל הם מייצגים את ירושלים ואת ישראל".


"הפחד קיים כל הזמן"


בשבוע הבא מתכננים הפעילים לצאת בקמפיין גיוס שיאפשר להם להשתתף במרוץ ריצ'מונד, שייערך בספטמבר בלונדון. מוראד הלסי (27), תושב ג'בל מוכבר, משתתף בקבוצת המבוגרים מאוקטובר 2015. יש לו בית ספר ללימוד שחייה בבית הנוער העברי בצומת פת, שמיועד ליהודים ולערבים, והוא חיפש דרך נוספת להיפגש עם יהודים.

כיצד משפיעה האווירה בעיר על פעילות הקבוצה?
“אנחנו מדברים תוך כדי הריצה, אך בעיקר אחרי האימון, על הכל, מנסים להבין אחד את השני. די התרגלנו לקריאות מוות לערבים ומשתדלים גם בימים של פיגועים קשים לא לפגוע באימונים. המאמן שלנו הוא דתי ויש חובשי כיפה בין הרצים, והאווירה בקבוצה מכבדת ומקצועית. הבעיה, כמו בהרבה מקרים, אינה האנשים הפרטיים אלא המנהיגים שמתסיסים. ניר ברקת ירד באוקטובר האחרון למזרח ירושלים, כשהשטח היה מתוח ותוסס, עם נשק וקרא לכל היהודים להסתובב עם אקדח. למה זה טוב? זה יצר פחד בקרב ערביי מזרח ירושלים".

הפחד של ערבים מאלימות הוא בגדר תופעה?
“הפחד של הערבים מפני אלימות של יהודים מורגש מאוד בירושלים. בתל אביב התחילו לדבר בנושא רק לאחר מקרה האלימות בסופר יודה וכבר שכחו מזה. אבל כאן הפחד קיים כל הזמן. בין אם אנחנו נוסעים ברכבת הקלה ובין אם אנחנו הולכים לחוגים. בסופו של דבר גם קבוצות הריצה עברו להתאמן מפארק המסילה, המצוי באזור פתוח, לאצטדיון המגודר בגבעת רם".

גם הלסי וגם הס דואגים להדגיש כי רוב השיחות בקבוצה אינן נוגעות למצב הביטחוני או הפוליטי. “לעתים עולות שאלות כגון למה לא מקיימים את הפעילות במזרח העיר או מה ההבדל בין חמאס לצה"ל", אומר הס, “אבל עיקר השיחות הן בכלל על תחביבים, סיפורים על מקומות מגורים, על החיים הפרטיים, על אפליקציות חדשות".

שושנה בן דויד, שכעת נמצאת במכינה קדם־צבאית לכיש, טוענת שאצל הבנות הדברים מעט שונים: “הן באו מתוך סקרנות גדולה להכיר אלו את אלו. בשונה מהבנים, אצל הבנות מרכיב ההיכרות והמרכיב הספורטיבי שווים בחשיבותם. הבנות שמחו מאוד לחלוק חוויות משותפות של גיל ההתבגרות. נוצר בסיס של חברות וכבוד הדדי וזה אפשר אחר כך גם לדבר על פוליטיקה ודת. לדבר על הדברים הקשים בלי להתלהם ולריב ואפילו להגיע להסכמות. בסופו של דבר, תחומי העניין, החששות, התקוות והציפיות שלנו הם מאוד דומים".

אחד הדברים המפתיעים היא המוטיבציה הגבוהה של ההורים מהחברה הערבית לשלוח את ילדיהם לפעילות הריצה, ולראות בה גשר לישראליות. “ההורים הערבים רואים בכך מקפצה להתקדמות ילדיהם ומעודדים אותם", אומרת בן דויד, “משפחת אחת הנערות שחטה כבש לקראת נסיעתה למרוץ במילאנו". הס זנח את כל עיסוקיו הקודמים והפך את יוזמת הריצה המשותפת למרכז חייו. “אני לא הולך לשנות עולמות", הוא אומר, “את הסכסוך לא נפתור ביוזמות ענקיות ולא בשיחות אין קץ. צריך לפרק אותו בזהירות במעשים קטנים ויומיומיים".