הם מגיעים לפגישה עם אלבום עב כרס. האלבום מלא בתמונותיה של בתם, ליטל ז"ל, שנפטרה לפני כשנתיים וחצי ממחלת הסרטן. באלבום רואים את ליטל בחתונתה, את ליטל מטפלת בבנה התינוק, את ליטל בתקופת המחלה. העיניים שלהם לא נשארות יבשות לאורך הראיון, ועל פניהם ניכר בבירור הכאב הגדול שהם חווים יום־יום. אבל מתוך הכאב הפרטי שלהם החליטו רודי ומשה בוקסנבאום לעזור לנשים אחרות שנמצאות כיום במצב שבו הייתה ליטל.

ליטל, שהיום הייתה אמורה להיות בת 34, הייתה בתם הבכורה של רודי (59), מנהלת אשכול פיס, ומשה (61), מנהל מסחר בחברת ישראכרט. אחריה נולדו להם שני בנים.

"ליטל הייתה שוחרת צדק והייתה לה המון חמלה לאנשים", מספרת רודי בדמעות. "אחרי שסיימה את שירותה כחובשת, היא למדה משפטים ועבדה כיועצת של שופט בבית משפט בחיפה. בדיעבד היא אמרה שהיו לה החיים הכי טובים שאפשר. היא מצאה את האדם שהיא אוהבת בגיל מאוד צעיר, התחתנה, נכנסה להריון, הייתה לה משפחה טובה ותומכת. היא אפילו לא ידעה כמה הייתה צריכה להודות לאלוהים עד שהמחלה נפלה עליה".

כיצד ליטל גילתה את המחלה?

משה: "לפני כשש שנים נסענו לטיול משפחתי בצפון. ליטל הייתה ממש לקראת החודש התשיעי להריונה, והיא אמרה שכואב לה בבית השחי. זה הדליק לנו נורה אדומה, אבל בהתחלה חשבנו שאולי זה בגלל ההיריון".

רודי: "כשחזרנו מהטיול, ליטל הגיעה לכירורגית שד שאמרה לה במפורש: 'יש לך סרטן שד'. ליטל הייתה מאוד יסודית. היא הלכה לפני ההיריון לכירורגית שד ואמרו לה שהכל בסדר. לנו במשפחה אין סרטן שד, זה לא גנטי, התחלתי לצלצל לכל מיני אנשים, להבין מה לעשות. התחלנו בבדיקות בבית חולים, ומהר מאוד התברר שזה סרטן שד מהסוג האלים. הסבירו לנו שהולכים לתהליך טיפול של 11 חודשים, שכולל כימותרפיה, ניתוח והקרנות, ושאחרי זה ליטל אמורה להיות בסדר".

איך ליטל הגיבה כשהבינה את מצבה?

רודי: "השמיים נפלו עליה וגם עלינו. אבל היה לה את הקטנצ'יק הזה בבטן, ומתחילת התהליך ולאורכו היא הייתה מאוד אופטימית". 12 ימים אחרי גילוי המחלה נולד בנה של ליטל. "נתנו לה זירוז ויילדו אותו", מספרת רודי. "כשראיתי את הילד עם העיניים הפקוחות שלו, הרגשתי שהוא מבין לאיזה עולם הוא הולך להגיע. הייתה תחושה שהילד מביא הרבה תקווה, שאנחנו נאחזים בו בשביל הריפוי שלה. זו הייתה שמחה ענקית גם בשביל ליטל. היא שמה את כל המחלה הזאת בצד והייתה שם בשבילו כל הזמן. את הטיפולים היא לקחה בתור 'עבודה'. החיים שלה ושל בעלה היו נורמליים לחלוטין".

משה: "ליטל הייתה אופטימית, היא האמינה שזה פרק בחיים שיחלוף".

לאחר מכן היא עברה את כל הפרוצדורה הדרושה: כימותרפיה, ניתוח ואחר כך הקרנות. "אחרי זה אמרו לה שהכל בסדר, ושכל שלושה חודשים היא צריכה לבוא לביקורת", מספרת רודי. "בביקורת הראשונה, כששמענו שהכל בסדר, רווח לנו. אבל בביקורת השנייה גילו שהסרטן חזר. עד שצמח לליטל השיער ועד שיצאה מזה, והנה פתאום עוד פעם זה חוזר. זו הייתה מהלומה. ליטל אמרה 'אמא, אני לא רוצה עוד פעם לקלקל לכולם'. אבל היא המשיכה להתמודד. עברה עוד פעם ביסודיות את כל התהליך. עוד פעם כימותרפיה, עוד פעם ניתוח, והפעם כריתה מלאה, ועוד פעם הקרנות. היא שמה פאה, לא רצתה שירחמו עליה ברחוב".

איך היא התמודדה עם הכריתה המלאה?

משה: "הייתה לה טראומה, אבל היא ניסתה לשדר שהכל כרגיל. הייתה לה חזייה מיוחדת, היא דאגה לבגד ים מיוחד. היא התמודדה ולא התעסקה בקטנות. הייתה בה כל הזמן האמונה שהיא תצא מזה".

רודי: "ההידרדרות החלה כשגילו לה את המחלה בפעם השלישית. כארבעה חודשים אחרי סיום הסבב השני של הטיפולים, עוד פעם התגלה בביקורת שהסרטן חזר והיו גם גרורות בריאה. אחרי הניתוח הגוף כבר התחיל להתנגד לטיפולים. היה לה כל הזמן חום, היו מים בריאות, היו חודשים של הקאות, ואחר כך התחילו כאבים חזקים. זה היה נורא, היא לא יכלה יותר לסבול".

"שבועות של סבל"

ליטל נפטרה ב־25 בפברואר 2014. "חצי שנה לפני כן היא קראה לי לשיחה ואמרה שהיא יודעת שהיא הולכת למות", משחזרת רודי, ועיניה לא

מפסיקות לדמוע. "היא אמרה לי שבעלה הבטיח לה שאנחנו נהיה חלק מהחיים של הילד, שהיא לא רוצה את המוות הזה, אבל שזה הולך לקרות".

איך הרגשת למשמע הדברים?
"ביקשתי ממנה שלא תרים ידיים, כי הרפואה מתקדמת כל יום. ביקשתי שתחכה עוד קצת. הייתי מחוסלת נפשית, אבל כל הסביבה אמרה לי 'תאמיני שהיא תתרפא וזה יקרה', אז ניסיתי להאמין בזה".

משה: "לי תמיד הייתה אמונה שהיא תצא מזה. באיזשהו שלב נסעתי לאומן להתפלל, וגם נסעתי לקטוביץ לקברי צדיקים, ואני ממש לא בן אדם דתי".

רודי: "משה אפילו שלח אותי לאיזו רבנית, ואני פשוט לא הבנתי לאן הגעתי. היא עשתה כל מיני כשפים ולקחה הרבה כסף". גם בשלבי ההידרדרות הקשים של המחלה ניסו בני הזוג בוקסנבאום לא לאבד תקווה. "הכנסנו את ליטל לקבוצות מחקר ניסיוניות, פנינו לבתי חולים בחו"ל", מספרת רודי.

"תרופות שלא היו בסל הבריאות עלו הון תועפות", מספר משה. "בן אדם מהשורה לא יכול לעמוד בזה כלכלית. לליטל היו שלושה ביטוחים פרטיים וגם בנק הפועלים עזר לי במימון חלק מהתרופות האלה. כמו כן, לדעתי בתי החולים בארץ לא ערוכים למסה כזאת של מטופלות שחולות בסרטן. לפעמים היו מקרים שהיה חסר כיסא גלגלים כדי להוביל אותה מהמחלקה עד הרכב. יש כל מיני דברים קטנים שיכולים להקל על התהליך.

"לקח גם זמן להשיג אישורים לגראס רפואי", מוסיף משה. "זה היה תהליך של שלושה שבועות של סבל. גם תהליך קבלת הגראס הוא לא פשוט. זה לעמוד כמו עני בפתח ולהמתין שעות בתור, וזה גם עלויות כבדות".

רודי מספרת שבחצי השנה האחרונה לחייה ליטל הייתה זקוקה מאוד לתמיכה נפשית. "היציאה מהבית הייתה מאוד קשה לה, והיו כל מיני מטפלים שהגיעו הביתה. בשבועיים האחרונים כבר היה לה בלון חמצן בבית. ואז ביום שישי האחרון לפני מותה היא ביקשה שנבוא להיות איתה".

משה: "הכנו את הארוחה שהיא אוהבת, היה קידוש, אבל היא בקושי יכלה לאכול".

רודי: "ביום ראשון בבוקר היא הרגישה מאוד לא טוב ונסענו לבית חולים. היא כבר לא יכלה לנשום וביקשה שירדימו אותה".

משה: "היא אמרה 'אני לא יכולה לסבול יותר', ביקשה ממני לצאת מהחדר כדי להיות עוד כמה דקות עם בעלה, ואז הרדימו אותה. ביום שלישי היא נפטרה. שמחתי שהוקל לה. הכאב שלה היה בלתי נסבל, אי אפשר אפילו לתאר זאת במילים".

ליטל דיברה עם בנה הקטן על מחלתה?
רודי: "ליטל ובעלה רצו לספר לו, אבל לא הספיקו. הוא שמע בפעם הראשונה מאבא שלו שאמא הייתה חולה ושאמא נפטרה. הוא היה אז בן 4. היום הילד גר עם אביו בכפר סבא ואנחנו בקשר טוב איתו".

"סימנים מלמעלה"

בחודש מרץ האחרון חנכו בני הזוג בוקסנבאום יחד עם עמותת "אחת מתשע" את "קו ליטל" - טיפול נפשי פרטני באמצעות האינטרנט. עמותת "אחת מתשע" מסייעת לנשים חולות בסרטן השד ולקרוביהן באמצעות קבוצות תמיכה מגוונות וטיפולים פרטניים (1-800-363-400). "קו ליטל" מספק טיפול נפשי ללא תשלום באמצעות האינטרנט ונועד לנשים חולות בסרטן השד המתקשות ביציאה מבתיהן, או כאלה שאינן נגישות לגורמי טיפול בקהילה. המפגשים הווירטואליים שמספק "קו ליטל" מאפשרים לחולה לשתף בהתמודדות עם המחלה, בקשיים ובתחושות, ומעניקים לה כלים להתמודדות ולצמיחה.

"פניתי לעמותת 'אחת מתשע' כשליטל הייתה עוד בחיים", מספרת רודי. "רציתי לדעת אם יש להם פסיכולוגים באזור מגוריה, אם יש מישהו שיכול להגיע אליה, כי היה לה קשה לצאת מהבית. אמרו לי שהכל באזור המרכז, וזה ישב לי איפשהו בזיכרון. את יום ההולדת הראשון של ליטל לאחר מותה החלטנו לציין בערב שירה, כי ליטל מאוד אהבה לשיר. כיוון שידענו שהיא גם רוצה לעזור לאנשים, פנינו ל'אחת מתשע' וסיפרנו שאנחנו רוצים להעמיד תיבה בערב השירה לטובת תרומות לעמותה. נפגשנו עם יעל שפירא, שהייתה אז מנכ"לית העמותה, ואמרנו לה שאנחנו רוצים מוצר חדש עם השם של ליטל. הסברנו לה שכיום אפשר להנגיש את הטיפול הנפשי הפסיכולוגי, וככה בעצם פיתחנו את הרעיון של הקו. בערב שירה נוסף שעשיתי בתאריך יום הולדתה של ליטל שנתיים אחרי מותה, התרומות הלכו ל'קו ליטל'. הצלחנו גם להתרים חברות שונות למען המטרה, וגם אנחנו תרמנו כסף".

הקמת הקו מקלה קצת על הכאב שלכם?
משה: "עלי זה לא מקל. אני הולך כמה פעמים בשבוע לבית קברות. זה מה שמקל עלי קצת, ואז אני ממשיך הלאה ביום עבודה".

רודי: "הכאב קיים, הוא אף פעם לא ישתחרר, אבל אני מרגישה שיש לנו מחויבות. ליטל אומנם במקום אחר, אבל היא נותנת לנו סימנים מלמעלה. אנחנו הזרוע הביצועית שלה. ליטל אמרה לא פעם שכשהיא תצא מהמחלה, היא תעזור לנשים שנמצאות באותה סיטואציה. אנחנו מרגישים שזו בעצם הצוואה שלה, ושהיא הייתה מאוד שמחה אם הייתה יודעת שאנחנו עושים זאת".

לבני הזוג בוקסנבאום ישנה מטרה נוספת בהקמת הקו. "ליטל מאוד בכתה על כך שלא תזכה לגדל את בנה, ושבנה לא ידע מי זאת אמא שלו", מספרת רודי. "בזכות הקו הזה הילד ידע שנתינה ועזרה אפיינו את אמא שלו. בזכות הקו הזה הוא לא ישכח אותה".