הבן שלי, בן 4.5, היה ילד רגוע שביקש הכל בדרכי נועם. פתאום, לפני כחודש, הוא התחיל להיות צרחן ולצרוח בכל פעם שהוא רוצה משהו. מה יכולה להיות הסיבה לכך?

"על הילד עבר תהליך שלפעמים קשה לנו לדעת מה הוא. גם הילד עצמו לא תמיד יודע להגיד מה קרה לו ומה עובר עליו. לפעמים זה שינוי בחיים כמו מעבר דירה או לידה של אח או אחות, או משהו שקרה בין ההורים. לפעמים זה שעמום, או לחץ, או משהו שהילד שמע והוא משייך אותו להקשר לא נכון. לפעמים זה קורה בגלל ההתפתחות הפסיכולוגית שלו, הרגשית, ההורמונלית. יכול להיות שפתאום בגיל 4.5 הוא לא מוכן להבליג כשלוקחים ממנו משהו, או כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה. הוא ער יותר לרגשותיו וגם מודע לנחיתות שלו, כמי שהוא פחות חזק מאחרים ואין לו הכוח, היכולת או האומץ לקחת חזרה".

"הוא עובר תהליך שבו מצד אחד הוא לא רוצה לוותר, ומצד שני אין לו היכולת להתמודד. לכן כשהוא בוכה את צריכה לחבק אותו ולהגיד שאת רואה שזה מעצבן ושהוא מתוסכל ועצוב. בשלב השני שלחי אותו להמשיך לשחק או לקחת בחזרה את מה שלקחו לו. בשלב השלישי, אחרי שהוא כבר נרגע, הציעי לו לחשוב מה אפשר לעשות. אני רוצה שתלמדי אותו להגיד לא רק "לא נורא", אלא גם להגיד שהיה לו יותר ממה שיש לעומד מולו, כי זה יחזק אותו".




בתי בת ה־7 לומדת התעמלות אמנותית, והמסגרת תובענית מאוד: ארבע פעמים בשבוע, שלוש שעות בכל פעם. זה מנתק אותה מהחברות, מקשה עליה להכין שיעורי בית, ובמקביל היא גם לומדת פסנתר. המטרה שלנו היא לתת לה מסגרת ספורטיבית שתלווה אותה הלאה ותעניק לה משמעת. אלא שהיא בקונפליקט עצמי, ואנחנו חוששים שייגרם לה נזק ושהיא חוששת להגיד שהיא לא רוצה ושזה גדול עליה. איך כדאי להמשיך מכאן?

"לא ייגרם נזק, אבל בהחלט תהיה השפעה. אתם שקובעים כי אתם ההורים שלה. יש הורים שאומרים שייתנו לילד להחליט; אני בעד כבוד לילדים, אבל לא תמיד ולא בהחלטות שנראות לנו גורליות. כי ילדים בני 7 מחליטים לפי החברים ולפי זמן הצפייה בטלוויזיה. לכן אתם צריכים להחליט. תשאלו את עצמכם האם זה חשוב, חלק מהערכים, חלק מהבנייה של הילדה ומהבאתה למצוינות במסלול שמתאים לה".

"לכל החלטה שתקבלו יהיה רווח ויהיה מחיר. אם לדעתכם המחיר כבד מדי, העבירו אותה למסגרת ספורטיבית אחרת. ברגע שאתם יודעים מה אתם רוצים ולאן אתם מכוונים אותה, וכן ברגע שאתם שולטים בכיוונים שלה, השאלה היא רק איך להגיד לה את זה. אתם אומרים לה את זה בכבוד גדול ובצורה אמיתית ושקופה. הגיעו מוכנים לשיחה הזאת. אל תסיימו את השיחה בסימן שאלה, אלא בלשמוע מה היא חושבת - ולהגיד לה מה החלטתם, כי בגיל 7 ההורים מחליטים בעבור הילדים".

בני בן 4.5, ווהוא מוצץ את הלשון עם השפתיים, כשלשונו בולטת מהפה. הוא לא לוקח מוצץ או מוצץ אצבע, רק את הלשון, ובצורה רפלקסיבית, כשהוא מחזיק בידיים בובות של דובי ותרנגול שאיתן הוא מסתובב בבית ובמיטה. אני אומרת לו שהבובות מיועדות רק לשינה, אבל הוא לוקח אותן גם שלא בשינה. לאחרונה הוא התחיל ללכת לגן חדש כי עברנו ליישוב חדש. איך אני גורמת לו להפסיק לפני שמתחלפות לו השיניים?

"מציצת הלשון תעבור לו, כי היא באה ברפלקס לדובי ולתרנגול. אם הוא לא מוצץ כשאין בידיו הבובות, אז אפשר לדמות את שתי הבובות והלשון יחד למוצץ. ההחלטה מתי לגמול אותו מההרגל היא שלך. הייתי מחכה חודשיים־שלושה, עד שהוא יתרגל לגן החדש ולבית החדש ביישוב החדש. אבל אם את החלטת שאת הבובות הוא מקבל רק לשינה, אז זה מה שצריך לקרות, אחרת אל תגידי לו את זה.

"אם את רוצה לגמול אותו, הסבירי לו שהוא כבר גדל והגיע לשלב שבו מפסיקים את המציצה. הסבירי לו את ההיגיון של השיניים ושאת הדובי והתרנגול הוא יכול לקבל רק כשהוא ישן. הכיני להם יחד מיטה מקופסת נעליים, ובבוקר לפני הגן אמרו לו שהם הולכים לישון בקופסה על המקרר - וגם אם יבקש אותם, הוא לא יקבל אותם. אפשר גם לזרוק אותם בכלל, זו החלטה שלך. כשהורה יודע מראש שהוא יגרום לילד צער וכעס, אבל רק לכמה ימים עד שהוא יתגבר, זה עוזר גם להורה, כי הוא יודע שזה הדבר הנכון".