בואו נדבר על נסיכים. אני מתקשה להתפעל מבתי מלוכה. אחרי הכל, מלכים, רוזנים, קיסרים וכל יתר המורמים מעם נהגו להעניק את התארים המפוארים לעצמם, בתוך החצר הפנימית שלהם. כך הם היו שומרים על התואר באדיקות ובקנאות עד הפיכה שהגיעה בעקבות תחושת מיאוס קשה של העם. לא חסרו משוגעים ומטומטמים ביניהם. קליגולה, כידוע, שלא עמד באף פרמטר אנושי סביר (אפילו בסטנדרטים של מלכות רומי העתיקה) הבטיח להעלות את סוסו אינקיטאטוס לדרגת קונסול, אחרי שהאכיל אותו בפתיתי זהב.
כמו במוסד הדיקטטורה, מה שבני המלוכה בעיקר היו זקוקים לו היה הסכמה של יתר העם. רוצה לומר: המרכיב העיקרי של מוסדות מלוכה מוזרים, בדיוק כמו בדיקטטורה, הוא נתינים. דבר נוסף שכדאי לשים לב אליו הוא הנטייה לבלבל בין עריצים לנסיכים. אחרי הכל, יש נסיכים די נחמדים, כאלה שעוברים בממלכה ומודדים באקט פאלי לכל מיני נערות נעל זכוכית כדי למצוא את האחת המושלמת, שהשאירה אותם ערב לפני כשחצי תאוותם בידם.
תשאלו: מה לך כי אחרי החגים תהפכי להכלאה של פרופ' מיכאל הר סגור המנוח והאחים גרים? הנה ההסבר: השבוע שמעתי מישהי מכריזה במפגש הורים שהבן שלה נסיך. "הוא פשוט נסיך. תכירו אותו ותבינו שהוא ממש נסיך", אמרה. אחר כך ניסתה להפליג בתיאוריו של הבן שלה, ובעיניים בורקות המשיכה במילים: "הוא, הוא, איך אני אתאר אותו. ממש נסיך. מלך". אני כמובן מצטטת חלקית כי שם התואר נסיך הופיע באותו משפט היכרות הרבה יותר פעמים ויש חמלה בלבי על הקוראים.
עכשיו, אני מכירה את הילד שלה. אין לי הכשרה מיוחדת בזיהוי של נסיכים, אבל איכשהו המשפט הערבי הידוע שגורס ש"כל קוף - בעיני אמו נסיך", מהדהד לי בראש חזק. הבן שלך לא נסיך, רציתי להגיד לך. הבן שלך במקרה הטוב עריץ. אני מכירה אותו. נכון, לא כמוך, אבל נסיך הוא לא. ואולי בגלל שאני מכירה אותו לא כמוך, אני יודעת שנסיך הוא לא.
האמא הזו משתייכת לזן הורי שהולך וכובש את העולם. זה זן שמבחינתו הילד הוא הלקוח, והוא תמיד, אבל תמיד, חייב להיות מרוצה. לזן ההורי הזה יש סל תירוצים מרהיב, שכל כולו נובע, כמובן, מהצרכים המידיים של הילד. כשהילד שלו בוכה עד שעור התוף שלכם מאיים להתבקע, הם יגידו: "הוא עייף". כשהילד מרביץ, הם יסבירו שהוא רעב. כשהוא חובט להם בראש עם חיוך של צ'אקי, הם יגידו: "שובב". כשהוא יחרב את הבית בפעם המי יודע כמה, הם יספרו שהוא עורך ניסיונות ויגידו בספיקת כפיים: "מה נעשה, זה המזג שלו. ככה הוא נולד". אצל הזן הזה אין מותר ואסור. אין גבולות, אין טוב ואין רע, כי הכל מותר.
פעם קראתי ממצאי מחקר על חוש הריח של בני האדם. המחקר הזה הסביר ברצינות תהומית מהי הסיבה לכך שהורים מסתובבים עם ילד שהחיתול שלו גדוש בכל טוב הארץ ומנעמיה, ולא מריחים. הם מבינים שהחיתול מלא רק כשקורה אחד מן השניים: כשהילד בוכה ומתלונן, או שמישהו בסביבה איבד את ההכרה. הסיבה היא שהורים לא מריחים את הילדים שלהם. יש לנו חומרים במוח שמנטרלים את החלקים המסריחים בתוצרת של הילד שלנו. כך זה ממשיך, גם כשהוא גדל כנראה. אלא שהקקי משנה צורה והופך להתנהגות בלתי נסבלת. ומי אם לא אנחנו אחראים לזהות את הריח לפני שכולם יסבלו, כולל הנסיך כמובן.
עיתונאי קטן שלי (יאיר ויץ, בן 12)
מתי לב שילדים קטנים נהיים מתוסכלים מאוד מהר כשלא הולך להם, אבל שלא כמו גדולים, הם לא מתייאשים מהר. הם מתוסכלים וזה עובר להם אחרי שנייה, כי הם מנסים שוב ושוב ושוב. בדרך כלל ילדים קטנים לא מודעים לזה שהציורים שלהם הם קצת קשקושיים, כי כולם אומרים להם כמה יפה הם מציירים. נראה לי שזו הדרך הנכונה, אבל מי שבכל זאת רוצה שהילד שלו יצייר דברים בצורה יותר דומה למציאות, יכול לתת לו את “כרטיסי היצירה הראשונים שלי”. יש בהם 12 קלפי שבלונה, כלומר קרטון שהחלק הפנימי שלו חתוך כך שמניחים את הקלף על נייר ועוברים בעיפרון בתוך הצורה. אפשר לבחור בין ערכה של חווה עם אסם, דחליל, ברווז, סוס ועוד, וערכה של חיות עם חתול, עכבר, צב וכן הלאה.
“כרטיסי היצירה הראשונים שלי", הוצאת דני ספרים, 12 קלפים בכל חבילה. מחיר: 29.90 שקל בחנויות הספרים ובחנות המקוונת של ההוצאה
המלצת תרבות
שה להאמין איך מה שהיה מציאות עד לא מזמן, הפך בתוך שנים ספורות לפנטזיה. בפנטזיה הזו הדרכים שייכות גם להולכי הרגל. אין מכוניות והמרחב הציבורי הרבה פחות מפויח ומעצבן. פסטיבל עיר בתנועה - City Motion - בתל אביב מספק אפשרות להציץ אל העתיד התחבורתי, להיחשף לאלטרנטיבות חכמות לתנועה במרחב העירוני ולגלות מה יכול לצמוח משינוי הרגלי התנועה. במסגרת הפסטיבל יחסמו לתנועת כלי רכב שדרות בן ציון בתל אביב בשעות 10:00־20:00 לטובת הפנינג רחוב צבעוני הכולל מתחם משחקי רחוב בתחום התחבורה, מופעי רחוב, מתחם ריקוד עם רמזור מרקד, מתחם רכיבה בטוחה על אופניים, הצגת הילדים "משפחה בתנועה" (17:30), תצוגת כלי תחבורה חדשניים ועוד.
City Motion, 2.11, בשעות 10:00-20:00, שדרות בן ציון בתל אביב. הכניסה חופשית