הנכד שלי בן תשע ואמור לטוס עם אמא שלו לאפריקה, לבקר את האבא שלו. הילד לא מוכן לקבל זריקת חיסון שנדרשת לנסיעה. הלכנו איתו למרפאה ארבע פעמים. הוא משתולל, צורח, בטראומה ממש, ולא מוכן לקבל זריקה. הוא מוכן להישאר בארץ ולוותר על הנסיעה, העיקר לא לקבל זריקה, ושום דבר לא עוזר. אמא שלו לא רוצה לנסוע בלעדיו והחופשה בסכנה.
“הפחד של הילד מזריקה הוא לא משהו שאפשר לפתור ב’לא נורא, אל תדאג, זה יעבור’. כי מדובר בפחד הרבה יותר משמעותי. אם מדובר על חופשה, אולי הילד יכול להישאר פה בארץ עם סבתא ושאר בני המשפחה ייסעו בלעדיו. זה לא ביג דיל. הוא יטוס בשנה הבאה או בפעם הבאה שטסים, כשהוא כבר לא יפחד. לא לקחת את זה קשה מדי. מדובר באכזבה. לא יותר מזה. אפשר גם לנסות משהו יצירתי. לרופאי שיניים מותר הרי לתת זריקות, אז אולי החיסון הזה יינתן אצל רופא השיניים. תגידו לילד שהולכים לרופא השיניים, שייתן לו קצת גז צחוק, הילד יירגע ויקבל את החיסון. גם להחזיק אותו בכוח אפשר, אבל זה סיפור גדול ואם האמא שלו רגשנית היא לא תיתן לזה לקרות. ואם בסוף שום דבר לא יעבוד והוא יישאר בארץ, אז לא לעשות מזה עניין”.
הבת שלי, בת שמונה וחצי, תלמידת כיתה ג’, לא מסכימה ללכת לבית הספר. מתחילת שנת הלימודים קרו כבר שלושה מקרים בהם מגיעים לבית הספר והיא לא מסכימה לרדת מהמכונית, בוכה בהיסטריה עד שאנחנו נאלצים להחזיר אותה הביתה ולפספס עבודה.
“את מדברת על תדירות של אחת לחודש עד חודש וחצי שזה קורה לה. אני לא יודעת אם כרגע אתם יכולים לעשות מעקב אחרי הטריגרים בכל אחת משלוש הפעמים האלה, שגרמו לה להיכנס ללחץ. אם בשגרה, ביום יום, היא מתפקדת כמו שצריך, עושה דברים, הולכת לבית ספר, חוזרת, מכינה שיעורי בית, יש לה חברות, משחקת, ילדה נורמטיבית ורגילה, ופעם בחודש וחצי זה קורה, הייתי מחפשת מה קורה בבית הספר. אולי יש מבחן של מורה ספציפית שהיא פוחדת ממנה, או מהמבחן עצמו. אולי יש מורה מחליפה שהיא יודעת עליה יום קודם וזה מלחיץ אותה. כיוון שקשה ללכת אחורה, קחו אוויר וחכו לפעם הבאה. קודם כל, בפעם הבאה שזה קורה, אל תלחצו עליה יותר מדי, שלא תיכנס להיסטריה. אנחנו רוצים אחר כך לדובב אותה. אם מנסים לשכנע אותה וזה לא עובד והיא בוכה, נוסעים איתה הביתה ומפספסים עבודה. הילדה יותר חשובה מהעבודה. כשבאים הביתה מכינים לה משהו לשתות ויושבים לדבר איתה. בלי עצבים, בלי הכעס על פספוס העבודה. אני יודעת שזה לא פשוט. ואז יש מקום לדבר עם הילדה ולנסות להבין מה מפריע לה. אם היא אומרת שהיא לא יודעת, עוברים איתה על מערכת השיעורים ומנסים להבין מה הסיבה ולמה זה קורה”.
אני אמא חד־הורית לילדה בת שלוש שהכל הולך איתה קשה ובמריבות. היא לא רוצה להתקלח, לא רוצה לאכול ומדברת לא יפה.
“המפתח לכך שהיא תשמע בקולך מתחיל להיות אמא ששמה גבול, אמא חזקה, אמא עקשנית. כאמא חד־הורית את רוצה להיות טובה אליה, להכיל אותה, להקל עליה, לפנק אותה. לא נעים לך עם המציאות שבה חיה הילדה, שכביכול נכפה עליה להיות ילדה בודדה שהאבא שלה איננו. אבל לא האבא פה הוא העניין ולא הילדה המרדנית, אלא את, האמא שלה. את מלאה ברגשות אשם כלפיה ולכן את מאוד סולחת, מאוד מוותרת, מאוד מגמישה. כל הדברים האלה הם נהדרים, וצריכים להיות בגידול הילדים, אבל בגלל שהילדה רואה אמא שהיא רק רכה, זה נתפס בעיניה כאמא חלשה, ללא חוט שדרה. ולצד האהבה שלך וכל שאר הדברים החיוביים, הילדה צריכה להרגיש שיש לידה מבוגר חזק. עושים את זה על ידי כך שאומרים לה, שאצלנו בבית מתקלחים כל יום והיא יכולה לבחור. או שהיא תבוא איתך בשיתוף פעולה ויהיה כיף, או שתקלחי אותה בכוח ותעשי את זה מאוד מהר. ואם היא מסרבת, את לוקחת ילדה צורחת ובוכה ואת לא מוותרת, את מתעקשת, על זה שהיא תתקלח כל יום. את יוצרת מצבים שבהם את קובעת לה וגם מיישמת. אם היא יורדת מהמיטה בלילה את מסבירה לה את חשיבות השינה ויושבת לידה. ואם היא יורדת את מעלה אותה, ושוב פעם, ושוב פעם. זו עבודה קשה, אבל היא צריכה להרגיש שאת החלטית. אם עכשיו היא לא צריכה לקבל סוכרייה כי עכשיו יושבים לאכול, והיא נשכבת וצורחת, אז היא לא תקבל את הסוכרייה הזאת. ככה היא תלמד. אין דרך אחרת”.
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM