שעות לפני פתיחת חגיגות פורים בגנים, הילד יושב במושב האחורי של האוטו ומייבב. אני יודעת ש־70% מהבכי הם עייפות טהורה אבל אני אשמה ב־30% האחרים. כבר שלושה שבועות הוא מטפטף לי שהוא בכלל רוצה להתחפש לחייל של דארת ויידר, ואני העמדתי פנים שאני לא שומעת. ״אבל אתה בחרת להיות צב נינג׳ה״, אני מנסה לשכנע אותו, מרימה לו להנחתה. הוא מרים עיניים כחולות גדולות לכיוון המראה, ואני כבר רואה את הדמעות מציפות לו את העיניים: ״את (!) בחרת שאני אהיה צב נינג׳ה!״, הוא צועק.

הוא צודק, התחפושת נקנתה כבר לפני שנה. להגנתי אני יכולה רק להגיד שבזמנו הוא מאוד התלהב ממנה. למעשה הוא כבר שנה לובש אותה בהזדמנויות שונות, אבל דווקא סביב הדיבורים על פורים הוא התקרר והחליט שהוא רוצה להתחפש למשהו אחר. אמרתי לעצמי שהוא בטח ישכח, שזה לא באמת משנה, שהוא בן 4 וחצי וגם ככה ישנה את דעתו עוד שלוש פעמים לפחות עד החג כך שאין סיבה להתרגש. טעיתי בענק.

את החג עצמו הוא בילה כצב נינג׳ה בשמחה גדולה, אבל אני מאז לא אותו אדם, לא אותה אמא. זה אולי נשמע דרמטי, אבל זה באמת מה שזה - הגעתי לרגע הזה שבו אני מבינה שלילד שלי יש אישיות ורצונות משל עצמו, ופתאום אני לא כל כך יודעת מה לעשות עם המידע הזה.

מתי מגיע הגיל שבו אנחנו כשירים לקבל החלטות בעצמנו? אני לא מדברת על איזו צלחת נרצה לארוחת ערב - הסגולה או הכחולה, אני מדברת על תחפושות לפורים, על בחירת החברים שלנו, על תנועת הנוער שאליה נצטרף, על רמת ההשקעה שלנו בלימודים, על בחירת האהבה הראשונה שלנו והכיוון שאנחנו רוצים ללכת אליו בצבא.

מתי אנחנו הופכים מטמגוצ׳י שההורים מתפעלים אותו, קונים לו את הבגדים, מפלסים לו את השבילים, לאנשים בעלי יכולת שקלול נתונים והבנת העיקרון של עלות מול תועלת? מתי הבחירות שלנו הופכות ללגיטימיות? זה נמדד בגיל? יש מבחן תיאוריה שצריך לעבור? מקבלים איזו תעודה מיוחדת? כומתה? איך אפשר לדעת שאתה עברת לשלב האבולוציוני הבא שלך ושכל תנועות ה״wax on, wax off״ שעשית עד עכשיו אשכרה הפכו לקרטה?

כשאנחנו הולכים להטיל פתק בקלפי, אנחנו אולי חושבים שאנחנו מצביעים בצורה מושכלת, אבל בהתחשב בעובדה שאנשים רבים אחרים, עם אותם שיקולים בדיוק כמו שלנו וסט ערכים די דומה, מצביעים למישהו שונה לחלוטין בעמדותיו, אולי ההחלטה שלנו אינה רציונלית כפי שאנחנו חושבים שהיא. בכל שיחה על פוליטיקה שהייתי שותפה לה בשנים האחרונות, המסקנה הייתה שמי שהצביע אחרת ממני חשב שאני לא הכדור המבריק ביותר על עץ חג המולד וגם אני בראשי שללתי כבר למספר לא מצומצם של אנשים את זכות הבחירה. נכון לעכשיו, הרשימה השחורה כוללת כאלה שחותכים נתיבים בכביש בשביל הספורט, מעשנים בגני שעשועים ליד הילדים, מדברים ברמקול של הטלפון הנייד באמצע הרחוב, רצי הבוקר שנראים כאילו הם לא מתאמצים ואוכלי הקרמבו שמתחילים בעוגייה. מיותר לציין שהרשימה הולכת ומתארכת בכל יום.

כמו הרבה דברים אחרים בחיים, אתה תמיד בטוח שאתה יודע מה הכי טוב בשבילך. בכל גיל. תמיד אתה מרגיש שכל אלה מסביב שנותנים לך עצות של חכמים ומבינים, לא באמת יכולים לראות את הצומת מנקודת המבט שלך ולכן ההחלטה שהם היו מקבלים לא רלוונטית אליך. מהר מאוד אתה מצטער שבכלל שאלת אותם, במיוחד כשהם לא עונים כפי שהיית רוצה לשמוע. כשאתה כבר מגיע לשלב ההחלטות הקשות באמת, כל מה שאתה רוצה הוא שמישהו אחר יקבל אותן בשבילך.

אולי שווה להמציא איזו אפליקציה של חוכמת המונים שתעזור לך לקבוע את עתידך (ואז גם יהיה לך את מי להאשים אם משהו ישתבש). אתה תעלה את השאלה הגורלית שמדירה שינה מעיניך, תוסיף כמה נתונים שיעזרו לאחרים להבין את השיקולים ותבקש את עצתם. בכל מקרה קל יותר להחליט בשביל אחרים מאשר בשביל עצמך, וכך, תוך 24 שעות תהיה לך תשובה שאם ערימות של אנשים יענו עליה בכיוון מובהק, תוכל להיות רגוע יותר בנוגע לבחירה שלך. כמו כדור עתידות כזה שמנענעים אותו ומקבלים תשובה, רק עם אוריינטציה.

הייתי צריכה להקשיב לו. כל כך קל לבטל את הרצונות שלהם כשהם זערוריים, להגיד לעצמנו שאלה סתם גחמות, מבחני שליטה, להיכנע לקלות שבהחלטה שלנו על פני ההליכה בדרך שהם מבקשים. גם ככה אנחנו עייפים וטרודים וצריכים להחזיק מיליון כדורים באוויר כדי לשרוד עד שישי הבא, אם נעצור וניתן להם זמן לחשוב על מה שהם רוצים לא נתקדם לשום מקום. ובעצם, צריך בכלל למחוא להם כפיים שהם מצליחים להחליט ולעמוד על שלהם. בשלבים מאוחרים יותר יגיעו הספקות, וזו כבר אופרה אחרת לגמרי. שיחליט ויבחר בעצמו. עכשיו כשאני חושבת על זה - שיחליט ויבחר גם עבורי!