אני סבתא לנכדה בת 3.5 שנולדה פגה. במהלך שהותה של נכדתי בפגייה החלו להופיע סימנים אדומים מתחת לאפה ולסנטרה. במהלך הזמן הכתמים רק הלכו וגדלו. הרופאים אמרו כי אלו הם כלי דם שצריכים להיספג, אך ייקח המון זמן עד שייעלמו, אם בכלל. באחד מן הימים נכדתי בילתה בגינה עם אמה. שתי ילדות ניגשו לנכדתי וקראו לה מכוערת. כששאלתי את בתי איך הגיבה הילדה, ענתה כי הילדה עמדה המומה ואחר כך רצה אחריהן וצעקה: “אני לא מכוערת, זה הסימן המיוחד שלי”. אני מפחדת שנכדתי תגדל, תסבול מהצקות ולא תדע איך להתמודד איתם, איך אוכל לעזור לה?
“יש לך פנטזיה שלא תוכל להתקיים. לצערי, ימשיכו להציק ולהטריד את הילדה. הרי אנחנו יודעים איך העולם הזה עובד. ילדים הם אכזריים. נכדתך נולדה עם תיק, קושי מאוד בולט שאי אפשר להסתיר. ככל הנראה יציקו לנכדתך, אבל היא לא תסבול מאוד מההצקות, וזאת משום שהוריה העצימו את ביטחונה העצמי ועשו עבודה נהדרת בנושא. אנחנו לא יכולים למנוע מהילדים עוגמת נפש ותחושת פגיעות, אבל מה שאנחנו כן יכולים לעשות במצבים כאלה הוא לבסס את הדימוי האישי והביטחון העצמי שלהם וללמד את הילדים לדעת כיצד מתמודדים עם מצבים כאלה בצורה הכי בריאה שאפשר. את יכולה להפסיק לדאוג, נכדתך יודעת כיצד להתמודד”.

בני בן השנתיים הפסיק להשתמש במוצץ בגיל שמונה חודשים. כיום לפני שהוא הולך לישון הוא שותה כמות מאוד גדולה של מים. אנחנו מנסים לגמול אותו מטיטולים, אך זה מתנגש עם שתיית המים המרובה. כיצד לגרום לו להפסיק לשתות כל כך הרבה?
“הדרך הטובה ביותר להפסיק משהו היא על ידי הפסקתו. ומה שקרה כאן הוא שבנך החליף את המוצץ בבקבוק, ולכן מה שצריך לעשות הוא להפחית את כמות המים בבקבוק באופן הדרגתי עד שתגיעי למצב שבו תשאירי לו כ־40cc, לא יותר מזה. אם הוא לא נרדם ומבקש עוד מים, יש כמה דברים שאת יכולה לעשות. אופציה אחת היא להחזיר לו את המוצץ, ואופציה נוספת היא לומר לו פשוט ‘לא’. להציב לילד גבול, להגביל אותו. קרוב לוודאי שהוא יבכה הרבה עד שבסופו של דבר יירדם. אם את רוצה להפסיק עם זה, פשוט תפסיקי עם זה, בדיוק כמו שעושים עם מוצץ, כך שעד הקיץ ייגמל מהטיטולים”.

בתי בת החמש וחצי מנסה כל הזמן לרצות את סביבתה ובעיקר את חבריה. היא מושפעת מלחץ חברתי, וזה משפיע על התגובות שלה בכל מיני מצבים, לדוגמה היא הסכימה להרכיב את חברתה על גבה כמשחק בגן אף שכבר כאב לה. וכאשר ביקשה להפסיק לשחק, חברתה איימה שלא תהיה חברה שלה יותר. במקרה נוסף, כאשר ילד ביקש לנשק את בתי על השפתיים, היא סירבה, ולאחר שאיים עליה בהפסקת החברות, היא הסכימה. כך קרה גם עם ילד שביקש להשוות עמה את איבריהם האינטימיים. כאשר שאלתי למה עשתה זאת, אמרה כי היא מפחדת שיפסיקו להיות חברים שלה. מה עליי לעשות?
“קודם כל, זה נפלא שהיא מספרת לך דברים. כשילדים מספרים לנו דברים כאלה, חשוב לומר להם שאנחנו שמחים שהם סיפרו לנו. רק כאשר ילד מקבל תגובות רגועות מהוריו, הוא ימשיך לספר. אל תפחדי מהסיטואציה, היא עוד צעירה. היא לא עושה שום דבר חריג. כאשר היא סיפרה לך על המשחק עם החברה, יכולת לומר לה: ‘לא בטוח שהחברה היא חברה טובה. היא הסכימה שייגרם לך כאב מאד גדול. מה דעתך?’ כך היית מעוררת אצלה נקודה למחשבה. במקרה של הבנים, כשהיא מספרת לך, זו ההזדמנות לנהל איתה שיחה על משמעות ‘גופי הוא ברשותי’. להרחיב לה יותר את הנושא. ילדים לא עושים הפרדה בין הפרטי לציבורי. ככל שהזמן עובר, הם לומדים את ההבדל. אם מישהו מבקש ממנה משהו שלא שומר על האינטימיות ומאיים בהפסקת חברות, תגידי לה, ‘שלא יהיה חבר שלך, הוא לא יודע לשמור על האינטימיות שלך’. פעם בשבוע תזרעי אצלה זרעים של חינוך מיני. בנוסף, נעשה על כך מחקר ותוצאותיו היו שכמה שנלמד ילדים קטנים לא ללכת עם אנשים זרים - הם בכל זאת יתפתו לעשות זאת. היום המודעות עולה, וזה מאלץ אותנו לשים יותר לב. בתך לא ראתה בעניינים אלה דבר פסול. כאשר מצבים אלו מתרחשים מול עינייך בבית או בגן השעשועים, תאמרי בשמה ‘לא’ כדי שתבין שזה בסדר לסרב”. 

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM