מישהי שהכרתי לאחרונה אמרה לי "אני לא מתכוונת להביא ילדים". היא בת 29, חכמה ואינטליגנטית, נשואה, נראית טוב ועם קריירה מצליחה שדווקא מאפשרת לה לשלוט בלוח הזמנים שלה. והיא לא רוצה ילדים, היא ובעלה החליטו ביחד שזה לא בשבילם.
האמת שאני רואה יותר ויותר סיפורים על אנשים שבוחרים לחיות את חייהם ללא חיתולים ולקום בשבת בבוקר עם ההתלבטות האם להמשיך לישון או ללכת לנשנש משהו, עד היום התייחסתי לסיפורים האלו כמו שאני מתייחסת לחתולים שמנגנים על פסנתר או אנשים שנופלים ממקומות מטופשים – סיפורי יוטיוב לא משמעותיים. ואני לא אומרת את זה בהתנשאות, באמת עד אז לא הכרתי אף אחת שעשתה את ההחלטה המודעת לחיות את חייה מבלי להתרבות.
כל החברות שלי אמהות, אלו שלא, מנסות או מחפשות גבר שיחלוק איתן DNA. מעולם לא הכרתי מישהי נורמטיבית שיושבת מולי ואומרת שזה לא בשבילה. אני מודה שבהתחלה הסתכלתי עליה כמו שהסתכלתי פעם על איזה מבחן בסטטיסטיקה שלא טרחתי להתכונן אליו- הבנתי את כל המילים אבל הן פשוט לא התחברו למשפטים שהמוח שלי הצליח לעבד. ואני מודה שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לפתור את מה שהיא אמרה ב"את עוד תתבגרי", אבל אני לא חושבת שזו החלטה מטופשת של ילדה קטנה שתוקף ההחלטות שלה הוא בעל מחזור חיים של סטורי באינסטגרם או כזו שחושבת שהקוביות בבטן חשובות יותר מלנענע עגלה, אני חושבת שהיא ובעלה חשבו על ההשלכות הרבה יותר ממה שחשב עליהן זוג חרמן שהחליט שלוותר על אמצעי מניעה ביחידת דיור מחוץ לבית של ההורים זה רעיון טוב. אנשים מתלבטים במשך שנים אם להכניס הביתה חתול ומצד שני הם מתרבים ללא הגבלה ולפעמים בלי כוונה.
אז החלטתי לעשות תחקיר מעמיק. אני אקדמאית בסופו של דבר ואם יש משהו שאני יודעת לעשות זה לחקור דברים לעומק. אבל אחרי שעתיים שלמות בפייסבוק כל מה שראיתי בנושא זה בעיקר הרבה מאוד כעס. מסתבר שבסופו של דבר כולנו אינקובאטורים ואם אחת מאיתנו לא פועלת כראוי צריך לתקן אותה. ובעיקר גיליתי שלהיות אינקובאטור פעיל שסתם עומד ולא עובד זה בזבוז של מקום ואוויר. משום מה כולם מאוד כועסים על הנשים האלו ומסבירים להן שאם הן לא יעשו ילדים עכשיו, הפתעה הפתעה, לא יהיו להן ילדים אחר כך. הדיון מזכיר את השיחה שאמא שלי ערכה לי כשרציתי לעשות קעקוע "את יודעת שזה לנצח, נכון?" לא, אני בת 17 ולא מסוגלת להבין את הקונספט של הווה ועתיד או לקלוט שאם אני מציירת לעצמי פרפר ציפור עקומה על הרגל כנראה שלא אצליח למחוק אותה עם אקונומיקה.
גם אני מרגישה את הכעס הזה, אמנם בעיני החברה אני אדם נורמטיבי יחסית כי טרחתי לייצר לעצמי יורש לפני גיל 30 אבל בשנה האחרונה אנשים מציצים ברחמים לעבר מיניבוס ומרשים לעצמם להגיד לי "חבל, את יודעת שגם אם את נכנסת להריון היום יהיה לו יותר משלוש שנים הבדל עם אח שלו?" בעיניהם אמנם הייתי חכמה מספיק להתעבר וללדת את הבוס, אבל אני לא חכמה מספיק כדי לחשב שנתיים וחצי פלוס תשעה חודשים. או לזכור את העובדה שיש לי חלון של כמה שנים עד שהרחם שלי פג תוקף.
למה ההמון החטטני והטרחן כאן כל כך עסוק באחוזי הילודה שלנו? למה כולנו חייבות להתייצב על פי אותה הנורמה וכל הזמן להיות במרדף אחרי 3.2 ילדים עם כלב ובעל שעובד בהי טק? האם כולנו נצרים לבתי מלוכה שמצופה מאיתנו לייצר יורשים לדירת השלושה חדרים פלוס משכנתא שלנו? הרי אנחנו מלמדים את הילדים שכן עשינו שהם יכולים להיות מה שהם ירצו כשהם יגדלו ואנחנו אפילו מצליחים לפעמים ללמד את האנשים האטומים ביותר שבני אדם הם באמת שונים אחד מהשני ושזוגיות לא חייבת להיות גבר ואישה כשהגבר גדול ממנה בשנה עד חמש שנים ומרוויח 20% יותר.
אבל מסתבר שעם כל הכבוד לסובלנות ולקבלת האחר- כולם ללא יוצא מן הכלל חייבים להתרבות. ובאמת שאני לא מבינה שני דברים, הראשון הוא למה לעזאזל החלטה פרטית של זוג מעצבנת עד כדי כך אנשים אחרים? האם זה כי הם מרגישים שלהם כבר אין דרך חזרה ומפחדים שהם פספסו שביל שהם לא שמו לב אליו? והדבר השני הוא האם אחת מהנשים שלא רוצות ילדים יכולה בבקשה לדבר עם השכנה שלי מלמעלה, חמשת הילדים שלה ממש מפריעים לי לשתות יין אחרי שהילד היחיד שלי הולך לישון.