בין הים לבריכה ובין חו"ל לטיולים בארץ, התוודענו בקיץ האחרון לכמה מחלות, כמו עכברת, שושנת יריחו וקדחת מערב הנילוס. אך פתיחת שנת הלימודים השבוע בגני הילדים ובבתי הספר, מזכירה לנו שישנה מגיפה שהייתה כאן תמיד ומעולם לא עזבה - הכינמת. גם השנה, אין סיבה שביקוריהם של אותם טפילים מעוררי חלחלה, שניזונים מהדם שעל ראשנו, יפחתו, לפחות לא לפי הנתונים ששבים מדי שנה: 3־6 מיליון ילדים בגילי 4־13 מטופלים מדי שנה בארץ בגלל כינים, כאשר כ־15% מהילדים בגילים אלה נגועים בכל זמן נתון, וכ־70% חוו כינמת לפחות פעם אחת. נתונים אלה עולים ממחקריו של פרופ' קוסטה מומצ'וגלו מהפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, שחוקר את התחום זה כארבעה עשורים. עם זאת, הוא מעיר כי "אני די בטוח שזה יותר, אפילו 80%, כי יש כל כך הרבה בושה סביב העניין, שיש מי שאפילו בשאלונים אנונימיים לא יודה בכך".

כידוע לכל הורה, אם איתרע מזלכם ויש לכם ילד שיידבק השנה בכינמת, קיים סיכוי של 60% שתזכו גם אתם להוות יעד תיירותי נחשק עבור החרקים הטורדניים. ב־97% מהמקרים הללו, אגב, מדובר באמהות, והסיכוי עולה בקרב גננות ומורות.

לשם השוואה, בארצות הברית, בין שישית לשליש מהילדים סובלים מכינים מדי שנה. אולם קשה לערוך השוואה אמיתית, מאחר שהבדל רב חוצץ בין מערכות החינוך כאן ובחלק ממדינות ארצות הברית: בעוד שבארץ משרד החינוך אוסר להרחיק ממוסד חינוכי תלמיד הנגוע בכינמת, כמו גם לבדוק את ראשו ללא אישור הוריו, במספר לא מבוטל של מדינות מפותחות בחו"ל, ובהן חלק ממדינות ארצות הברית וכן קנדה ואוסטרליה, מיושמת מדיניות No Nit - ללא ביצי כינים, שלפיה מאושר למוסד החינוכי לשלוח הביתה מיידית ילדים שאחות המוסד איתרה בראשם כינים או אף ביצי כינים, ולאפשר את שובם רק בתום הטיפול.

רשויות הבריאות באותן המדינות ממליצות על מדיניות זו, הגם שהיא גוררת זה שנים ביקורת מצד גורמים רבים, בין השאר מצד האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (AAP) והאיגוד הלאומי של אחיות בתי הספר (NASN) שתובעים את הפסקתה. רבים מההורים אף תבעו משפטית את מוסדות החינוך ששלחו את ילדיהם הביתה.

"השיטה לא נבדקה"

אז איזו מדיניות נכונה יותר, והאם הכינים הן באמת גזירת גורל שאין סיכוי להתמודד מולה?
אם שואלים את פרופ' מומצ'וגלו, אין הצדקה לאמץ את המדיניות הנהוגה בחלק ממדינות העולם, מאחר שלטענתו מחצית מהילדים ילכו הביתה לחינם. הוא מסביר: "בכל רגע נתון יש 15% ילדים נגועים בפועל בכינים, אבל נוסף אליהם, יש עוד 15%־20% ילדים עם ביצים ריקות על הראש, כלומר מתות. המשמעות במקרה זה היא שהילד היה נגוע ב־6־8 החודשים האחרונים וטופל בהצלחה. הביצים החיות נמצאות הרבה יותר קרוב לקרקפת, איפה שהתנאים הסביבתיים אופטימליים להתפתחותן. 6־9 ימים אחרי שהנקבה מטילה ביצים, הכינים הצעירות עוזבות את הביצה ומשאירות מאחור את קליפתה. לכן הביצים הופכות לריקות. מפני שהביצים הריקות נשארות לפעמים עד שמונה חודשים לאחר עזיבת הכינה, ומתרחקות בכל חודש בערך בסנטימטר בודד, יוצא שככל שיותר רואים את הביצה, ככה היא פחות רלוונטית ופרקטית. הבעיה היא שבאותן מדינות בארצות הברית לא בודקים אם לילד יש כינים, אלא מבצעים בדיקה חיצונית ובתוך חצי דקה מוצאים כמה ביצים על ראשו של ילד, בעיקר באזור הצוואר והאוזניים. אבל דווקא מפני שאפשר לראות את הביצים האלו, זה אומר שהן לא חיות. כך שאם הולכים לפי השיטה בארצות הברית, יוצא שכ־30%־35% ילדים בארץ יישלחו הביתה, ולפחות מחציתם לחינם, ובהתאם גם האם מפסידה ימי עבודה, כי הרי אין להם כינים אלא רק סימנים. ההורה צריך במשך שעות להוציא אחת־אחת את כל הביצים שאין להן שום חשיבות פרזיטולוגית־רפואית, ואילו הביצים החיות מאוד קרובות לקרקפת ולכן מאוד קשה למצוא אותן".

  פרופ' קוסטה מומצ'וגלו. "במשך שנים אפשר להסתובב איתן בלי נזק". צילום פרטי פרופ' קוסטה מומצ'וגלו. "במשך שנים אפשר להסתובב איתן בלי נזק". צילום פרטי

יתרה מזאת, פרופ' מומצ'וגלו מדגיש כי "אין שום הוכחה לכך שהשיטה באותן מדינת בארצות הברית עוזרת. ההנחה היא שהשיטה אף פעם לא נבדקה. מה שכן יודעים זה שמתוך מיליוני המקרים בשנה שבהם ילדים מטופלים בגלל כינמת הראש כביכול, כנראה 3־6 מיליון, בהרבה זה יהיה חסר חשיבות עם הרבה מאוד נזק למשפחה, למצב הרגשי של הילד, שמהרגע שעזב את הכיתה כולם יודעים את הסיבה לכך, ולהורה, שמפסיד ימי עבודה".

מצד שני, הבושה והחשש מאובדן ימי עבודה עשויים לדרבן את ההורים להקדים תרופה למכה ולטפל בבעיה.
"זה אומנם נכון, ויש בארץ הורים שמתביישים, אבל יש גם הורים שהרימו ידיים כי מה שלא עושים לא עוזר, וכך שולחים את הילדים למסגרות החינוך גם בידיעה שיש כינים. אחרי גילוי של כינים, מרבית ההורים פועלים לפי הוראות שמקבלים בבתי המרקחת וברשתות הפארם, ואני יכול להבטיח שתכשירים שנמצאים בשוק הישראלי אינם מספיק יעילים, וגם אם פועלים במדויק לפי הוראות היצרן, בסוף לא נפטרים מהכינים. אולי רק מפחיתים את מספרם באופן יחסי. וכמובן, אם יש רק ביצים שכבר מתות, אז על אחת כמה וכמה שהטיפול לא משנה, והביצים עדיין ייוותרו".

תיאורטית, אם יש טיפול שעובד באופן מוחלט, ובית הספר – כמו במדינות בארצות הברית – ישלח את הילד הביתה לטיפול מיידי, אפשר למגר את מגפת הכינמת?
"לא. הבעיה עדיין לא תיפתר, כי בחודש־חודשיים הראשונים לאחר שהילד הופך לראשונה לנגוע בכינים, לא קורה הרבה. הגירוד, שהוא תופעת הלוואי היחידה של הכינמת, מופיע בערך חודש עד חודשיים לאחר הנגיעוּת הראשונה. רק כשהגירוד הופך להיות חזק, ההורים מבחינים ומתחילים לחשוש, בודקים ומוצאים כינים, הרבה בדרך כלל, ואז לרוב מתחילה סדרה של טיפולים שלאו דווקא עוזרים, כך שכבר חודש במקרה הטוב הילד הסתובב והדביק ילדים אחרים, וזה לא מסתיים. אנחנו מנסים להפחית את אחוז הילדים הנגועים, לא יותר מזה, ולא להיפטר מכינים לצמיתות".

אפשר לפספס

אך יש לסיפור גם צד מרגיע. "כינים לא מעבירות מחלות", מבהיר פרופ' מומצ'וגלו. "מנות הדם שמהן הן ניזונות מהראש כל כך קטנות, שבמשך שנים אפשר להסתובב איתן בלי נזק. הגירוד הוא ההפרעה היחידה, וכמובן גם בעיה אמוציונלית, כי פעם הסטיגמה הייתה שכינים אופייניות לאוכלוסיות עניות יותר. אבל היום הכינים נמצאות בכל השכבות הסוציו־אקונומיות של החברה ובכל המדינות המתקדמות".

ד"ר לוין. "יש הורים שמשתביישים לדבר". צילום: באדיבות האוניברסיטה העבריתד"ר לוין. "יש הורים שמשתביישים לדבר". צילום: באדיבות האוניברסיטה העברית

גם פרופ' דן בן אמיתי, מנהל יחידת עור ילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים, סבור שיש מקום לנסות לאבחן מוקדם ככל האפשר על מנת להקטין את הסיכוי,

אך מציין כי "צריך לדעת שבדיקת שיער לא מבטיחה שאין כינים, אולי מקטינה את הסיכון, ואם יש מעט כינים אפשר לפספס אותן. מה גם שאי אפשר לסמוך על כל ההורים שיעשו בדיקה רצינית או יחפפו, ואי אפשר לסמוך על כל ההורים שהראייה שלהם תקינה. הסיכוי לפספס ילדים עם כינמת הוא לא מבוטל. מה שכן, צריך לעשות כל מאמץ לאבחן את הילדים מוקדם, ולייצר סביבה שבה הסיכוי להדבקה קטן ככל האפשר".

ד"ר חגי לוין, מזכיר איגוד רופאי בריאות הציבור, מבהיר כי "כינים הן בכלל סימן לבעיות שהפתרונות להן נמצאים ברמת בריאות הציבור". את היריעה מרחיב ד"ר לוין לפקטורים נוספים, כגון הצפיפות בכיתות ועד כמה המערכת מנגישה להורים את האפשרות לטפל בילדיהם. "גם תמונת הצפיפות בגני הילדים ובכיתות עדיין לא אופטימלית, וככל שמשפרים את הצפיפות, כך נוכל גם לצמצם את הכינמת", הוא אומר. "בנוסף, צריך לדאוג שתהיה מערכת שמאפשרת מצב שבו הורים לא מביאים ילד עם מחלה מידבקת לבית הספר. ימי מחלה לא נועדו רק לילד החולה, אלא כדי שלא ידביק אחרים. חשוב שגם במקומות העבודה של ההורים יקבלו בהבנה מצב שבו הורה לוקח יום מחלה כשהילד שלו חולה, וצריך לאפשר את זה. אם הילד חולה או מידבק, ההורה צריך לטפל בו. זה חלק ממערכת חברתית".

גם ד"ר לוין, בעצמו אב לשלושה ילדים, מודע לפן הרגשי הסבוך שכרוך בנושא, ומציין כי "יש הורים שלא נעים להם להגיד, יש עדיין אלמנט של בושה. כינים זה מצב שבו הילד יכול להדביק אחרים. אם יש מקרה בודד, אין מה להתבייש - זה יכול לקרות וזה לא אומר משהו רע על הילד, להפך; זה חוסך צרות לכולם".

לדעתו של ד"ר לוין, ילד עם כינים "לא צריך להגיע לבית הספר עד שמסתיים הטיפול בו. מאוד חשוב גם לטפל, אך גם להודיע למסגרת החינוכית כדי שיתר ההורים ידעו לטפל. צריך גישה קהילתית".

ממשרד החינוך נמסר: "האחריות היא אחריות הורית בלבד. ניתן לפנות להנהגת ההורים, שיפעלו לטובת הילדים".

ממשרד הבריאות נמסר: "שריצה בכיני ראש שכיחה בקרב כל קבוצות האוכלוסייה הצעירה ומהווה בעיקר מטרד. אין למשרד המלצות לשימוש בתכשיר זה או אחר. להסרה קבועה באמצעות מסרק סמיך תפקיד חשוב בטיפול בכינים. בכל הנוגע לימי החופשה, משרד הבריאות אינו מתנגד להגדלתם, אך נושא זה אינו בסמכותו".