זה התחיל בזללנות מופלגת. זללנות, מעצם הגדרתה, מגלמת בתוכה הפרזה. בבית שלנו יש מחצית זללנים, ואצל המחצית השנייה לא אפסה התקווה. משום כך, לא התעוררה שום סיבה לחשד כשהאיש הגדול של הבית אכל ואכל בלי הפסקה. שום סיבה, עד אותו יום שבו הוא הפטיר (תוך כדי התענגות על הגביע השלישי של הגלידה ברצף): "תראי איזה כיף לי. אוכל, אוכל ומרזה".



האישה הקטנה שמקננת בתוכי ומחשבת את קצה לאחור תוך מניית קלוריות סיננה "מנוול", והאישה הקצת יותר בוגרת נבהלה. הבוגרת הודיעה לו שמחר הוא מוכרח להיפגש עם רופאת המשפחה ולספר לה הכל. רק אחרי מסכת שכנועים התרצה ונפגש עם רופאת המשפחה. "איך לא שמתם לב?" שואלים אותי חברים חכמים. התשובה פשוטה: כולנו, בלי יוצא מן הכלל, קורבנות של הרפואה המערבית שמסתכלת על הפציינט מבעד קשית צרה מאוד. כי כשהופיע כתם צף בעין, רופאת העיניים חשבה שזה כלום, וכשהופיעו תופעות של הירדמות ברגליים, האורתופד המליץ על מדרסים. כך, מומחה אחר מומחה, פספס את הדבר העיקרי, כלומר את העובדה שמדובר בתופעות מוכרות של סוכרת. ומי אם לא רופאים אמורים לדעת את זה? אנחנו? איך בדיוק?



כאן החל מסע מסוג אחר לגמרי. מסע היכרות עם הסוכרת. עכשיו קחו לעצמכם משימה: פתחו את דלת המקרר ושלפו את הדבר הראשון שאתם רואים. הציצו במרכיבים. סיכוי גבוה שתמצאו בין המרכיבים הראשונים סוכר או משהו שהוא נגזרת שלו. ואם בבית אני הבוסית, יציאה מהבית זה כבר עסק אחר לגמרי. קשה מאוד למצוא בעל מסעדה או תפריט שמותאם לחולי סוכרת. על רגל אחת: בלי קמח לבן, בלי סוכר ונגזרותיו השונות – כולל רוב הממתיקים המלאכותיים, בלי שום דבר שערכו הגליקמי גבוה. וזה משאיר, הבנתם נכון, מעט מאוד אפשרויות, אם בכלל. חוסר הידע הגורף מפתיע. מפתיע מאוד. משיחה עם מומחית לסוכרת נעורים גיליתי שאנחנו לא לבד. מדי שנה במרוצת 15 השנים האחרונות חלה בעולם עלייה של %3־%4 במקרים של סוכרת מסוג 1, הקרויה "סוכרת נעורים".



הסוכרת היא מחלה ערמומית, ויש הרבה מאוד גורמים לתאוצה שתפסה לא רק אצל תינוקות וילדים, אלא גם אצל מבוגרים שקמים בוקר אחד ומבינים שמעכשיו המסלול שלהם – מעתה ועד 120 – שונה: היעדר הנקה וחשיפת ילדים בגיל מוקדם לפורמולות, הגורם הגנטי שנמצא אצל 10% מהחולים, רעלים בסביבתנו שיכולים לפגוע בלבלב, הרגלי התזונה שלנו, העובדה שאנחנו אוכלים יותר מדי באופן כללי ויותר מדי פחמימות פשוטות. גורמים נוספים הם עלייה מאוד גדולה במשקל בשנה הראשונה לחיים ווירוסים מסוימים.



אני לא כותבת את זה כדי להפחיד מישהו, אבל יש סיכוי טוב שחלקכם חולים בסוכרת ואפילו לא מודעים לזה, בדיוק כמו שקרה אצלנו. יש לכם תחושת יובש בפה, אתם אוכלים המון ויורדים במשקל? לכו להיבדק. לא פחות מזה – אל תסמכו על רופאים. מרביתם פשוט לא מתמצאים מספיק בתחום.



החודש האחרון הוכתר כ"חודש המודעות העולמי לסוכרת". יש סיכוי טוב שאפילו לא שמתם לב לזה שהאגודה לסוכרת נעורים עטפה אתכם בתשדירים, באזהרות, בפרסומים על כנס מרכזי וכל החידושים בתחום. כמו אצל הרות שפתאום מזהות את כל ההרות האחרות ברחוב, כך גם אצלנו בבית. אבל אצלנו לא עומד להיוולד ילד. אצלנו נולד אבא חדש. אבא שגם הילדים, רגע־רגע, שעה־שעה, מגויסים לטובת בריאותו.



עיתונאי קטן שלי | יאיר ויץ (בן 11)


בכל פעם שאני קורא ספר שכתב מבוגר בקול של ילד, אני נהיה חשדן. אם יש לי הרגשה שהמבוגר הזה חושב בתוך תוכו שילדים הם לא מאוד חכמים ויוצא לו קול משונה כזה, אני מניח את הספר. אבל אם ההפך, זה ממש כיף. ככה בדיוק קרה עם הספר "ביצה של תנין" שיש בו שירים יפים שמתארים מצבים חמודים, לפעמים דמיוניים, כי זה מה שאנחנו, הילדים, עושים לפני שאנחנו מתקלקלים וחושבים כמו מבוגרים: יש בו שיר על ילדה שנותנת פקודות לנמלים, על ארנב שעוצר את הזמן, על משפחת צבים שזוחלת בשביל החלב, על גור פילים שגדל בבית, על שבלולים שהם שבלולות ועוד שירים.


"ביצה של תנין", שירים לילדים מאת אילת שדה, איורים: שירז פומן, עם עובד, 58 שקלים


שיר על ארנב שעוצר את הזמן. "ביצה של תנין". צילום: יח"צ



המלצת תרבות


חודש דצמבר כבר מעבר לפינה, ובימק"א ירושלים יוצאים לדרך עם פעילות רב־תרבותית המשלבת בין חגי היהודים, הנוצרים והמוסלמים. במסגרת פרויקט "פסטיבל החגים בירושלים" תוצב חנוכיית ענק וייערכו סדנאות ומשחקים לילדים: משחקי אור וצל, סדנאות סביבוני רוח, סביבונים מקפצים וסביבוני פופ־אפ. ואי אפשר כמובן בלי המגדל: במערכת הפעמונים היחידה במינה במזרח התיכון, כלומר זו שמדנדנת במגדל, ייערך קונצרט שירי חנוכה תחת השם "הריבה שבסופגנייה".


10.12.15, חמישי, 17:00, ימק"א ירושלים


פעילות רב־תרבותית. "פסטיבל החגים בירושלים". צילום: יח"צ