במאה ה־16 הייתה מונדובי הגדולה בערי פיימונטה, והוקמה בה האוניברסיטה הראשונה בחבל ארץ זה, שבתקופות מסוימות היה דוכסות עצמאית, ובמאה ה־19 היה לערש הולדתה של איטליה המאוחדת. מונדובי ממוקמת על קו התפר המפריד בין גבעות היין והכמהין של אזור הלאנגה לבין המישור שבמרכזו חותר נהר פו לעבר בירת פיימונטה, טורינו, בטרם יפנה מזרחה.

פיימונטה הוא המחוז הגדול באיטליה היבשתית ובין העשירים שבה. האזור נודע בזכות תעשיית היין וכן בהיותו אסם האורז של ארץ המגף. פיימונטה תורם לכלכלת איטליה גם בתחום התעשייה, עם שמות מפורסמים כגון פיאט, אוליבטי ויצרנית השוקולדים פררו, האחראית למותגים פררו רושה, קינדר ונוטלה. ראשית ההצלחה העולמית של פררו נטועה ב־1946, בחנות מאפים צנועה בעיר הקטנה אלבה שבאזור לאנגה. הגענו לשם לפני שנים אחדות ולאו דווקא בזכות השוקולד. התעניינו יותר בכפר ברולו המצוי בראש רשימת אתרי הסיור של חובבי היין.
 

אמנות מהמאות הקדומות


נוף אזור לאנגה מאופיין בגבעות עגולות, שמדרונותיהן מכוסות כרמי גפן מטופחים בעוד על פסגותיהן ממוקמים כפרים עם תפאורה שראשיתה בימי הביניים. במרכז כל כפר, שהוא למעשה עיירה זעירה, מצויים כנסייה ולעתים גם טירה או מגדל פעמונים נוח לתצפית. חופשה באזור הלאנגה משמעותה מסע אטי בין עיירות, יקבים, כנסיות ומסעדות קטנות ומסבירות פנים.


  כרמי כפר ברולו. צילום: תלמה אדמון

ברולו שונה במעט מהתיאור לעיל ביושבו על גבעה נמוכה יחסית, במרכז עמק מוקף גבעות. מאז ביקורנו הראשון שבנו לכפר פעמים אחדות, ובכל ביקור גילינו חידושים בתחום עסקי התיירות: בתים שופצו, מסעדות התעדכנו, חנויות יין נוספות נפתחו, ובטירה המשוקמת שבמרום הכפר נחנך בשנה שעברה מוזיאון יין אזורי. מחוז פיימונטה נודע במטבח משובח ביותר, ולכן גם ביקור בשלהי הסתיו מבטיח הנאה. ואכן, שבועיים לפני חג המולד בילינו סוף שבוע ארוך בחדרי האירוח של La Giolitta, בחברת הבעלים, דניאלה ופרנקו, שהיו לידידים קרובים.
 

בין טעימות היין והמאכלים האופייניים לאזור שולבו טיולים קצרים, ובאחד מהם הגענו למונדובי. החלק העתיק והמרשים של העיר ממוקם על פסגת הר ושמו רגאלה. במרכזו כיכר ימי ביניימית טיפוסית – פיאצה מג’ורה – הפרושה בשני מפלסים בין שתי גבעות. הכיכר מספרת את עברה המפואר של העיר. המבנים הסובבים אותה כוללים שתי כנסיות וכן את ארמון המושל ואת בית העירייה העתיק. בולטת ביופייה כנסיית המיסיון (המוכרת גם כסן סברינו), הבנויה בסגנון הבארוק ומתגאה ביצירות המדהימות – ממש כך – של האמן והנזיר בן המאה ה־17 אנדראה פוזו. מהפנטת מכולן היא זאת שמעטרת את כיפת הכנסייה ומוקדשת לקדוש סברינו. גם עמודי הכנסייה הנראים כעמודי שיש וגם אחד משני המזבחים הם פרי מלאכתו של פוזו.
 

כנסייה נוספת הממוקמת בצדה האחר של הכיכר היא קתדרלת סן דונטו, שהיא הגדולה והחשובה במונדובי. היא משמשת כמושבו של הבישוף האזורי. הקתדרלה נבנתה במאה ה־18, ונאספו בה יצירות מכנסיות שקדמו לה. האוסף כולו מרשים, כולל חפצי קודש מעוטרים: ציורי קיר, דוכן, ספסלי מקהלה וקאפלת סופרג’יו. צעדים אחדים משם בולט מעל לכל המבנים מגדל שעון מרשים (המואר בשעות החשכה). הוא ניצב במרכזו של גן בלוודרה, המשקיף על העיר התחתית, הגבעות והמישורים סביב. רכבל פוניקולר מחבר את כיכר מג’ורה לעיר התחתית שעל גדות נהר אלרו, וגם שם מצויות שכיות חמדה אחדות בדמות טיילת, פיאצות, כנסיות וגם חנויות. 


  טרם נראו כמותם. ציורי הקיר בקאפלת סן פיורנצו. צילום: תלמה אדמון 


במסעותינו לאיטליה למדנו שלא להחמיץ ביקור בכנסיות שמאחסנות את מיטב יצירות האמנות שהופקו במאות קדומות. ללא חברינו המקומיים לא היינו נחשפים לאוצר של כנסיית סן פיורנצו, הממוקמת על אם הדרך, בקרבת היישוב באסטיה־מונדובי. הכנסייה הצנועה הוקמה על קברו של הקדוש בראשית המילניום השני, והיא שימשה נקודת מעבר לעולי רגל. ייחודה של כנסייה זאת בציורים המכסים את ארבעת כתליה על פני 326 מטרים רבועים. הללו נוצרו במאה ה־15 וכמותם טרם ראינו. הם מספרים את סיפורם של סן פיורנצו ושל אפיזודות מפורסמות מן הברית החדשה ומתארים בצורה מובהקת את 

אימי הגיהינום ומבטיחים לצדיקים ישועה בגן העדן, בירושלים. הקהילה המקומית שמחה לפתוח את שערי הכנסייה וגם מספקת הדרכה באנגלית למעוניינים.

 

חנות קפה וספרים


צפונה משם, בדרך לטורינו, ביקרנו בעיר נוספת, סלוצו, הממוקמת לרגלי האלפים, לא הרחק מגבול צרפת ומפסגת מונטה־ויסו המתנשאת לגובה של 3,841 מטרים. סלוצו ידעה ימי זוהר במאה ה־15 והשכילה לשמר את נכסיה עד היום. העיר הייתה במשך כ־400 שנים ישות עצמאית, שנשלטה בידי שושלת מרקיזים. הארמון המבוצר ששימש אותם הוא נקודת חן בולטת לצד צריחי הכנסיות והמגדלים המחודדים של העיר. סיור בעיר יכול להיעשות אך ורק ברגל, ממגרש החניה במבואותיה, דרך הסמטאות ועד לפסגה, שם ניצב המבצר, הקסטיליה. תחילה מומלץ לעצור בלשכת התיירות המקומית כדי ליטול מפה ועלון המציע מסלול המוליך את התייר דרך הסמטאות ולמבנים הראויים למבט נוסף.
 

אל תוככי העיר נכנסים דרך שער סנטה מריה, הניצב שם מאז 1379. עשרות מטרים משם, ב־Via dei Deportati Ebre, נמצא בית הכנסת של העיר. לא ברור מתי הגיעו היהודים לעיר, אם ברחו מהרדיפות בערי צרפת השכנות כבר במאה ה־14 או שמא רק ב־1492, עת הגיעו לעיר מגורשי ספרד. יהודי סלוצו התפרסמו בזכות התכשיטים שייצרו וגם כסוחרי טקסטיל. ב־1724 הוקם גטו, ובאחד המבנים, בקומה העליונה, הוקם בית הכנסת. ייחודו של בית הכנסת הוא בציורי הקיר המתארים את יציאת מצרים וירושלים. ב־1848 הורשו היהודים לצאת מבין חומות הגטו, וערב מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה כ־50 איש ואישה. כולם גורשו לאושוויץ. בעבודות שיקום בית הכנסת שנעשו בשנת 2000 נחשפו ציורי הקיר, הנחשבים לייחודיים באיטליה. אנו לא ידענו על קיומם עד שהגענו לעיר, ולכן לא תיאמנו ביקור ולא זכינו לראותם.
 

לאחר ביקור במבנה שבו שוכן בית הכנסת, המסומן במפת אתרי הסיור, עולים ברחוב ויה וולטה על אכסדרותיו לכיוון המבצר שבפסגת העיר. תוך כדי העפלה מגיעים לבית העירייה הישן שכדאי להציץ לתוכו ואפילו לטפס 130 מדרגות לראשו של המגדל המתנשא מעליו. המבצר נבנה לראשונה במאה ה־13 והיה מעוז השלטון ומעונם של המרקיזים במשך מאות שנים. כיום יש בין החומות שני מוזיאונים, האחד לאמנות והאחר משחזר את ימי המבצר ככלא פעיל מאז עצמאות איטליה ב־1871 ועד ל־1992. מכאן יורדים מטה בסמטאות אחרות. אפשר לעצור בקזה קבאסה, הבית המסמל את תקופת הרנסנס של סלוצו. הבית שוקם וכיום הוא המוזיאון המקומי.
 

בהפסקת הצהריים התיישבנו בחנות ספרים שהיא גם בית קפה, כמקובל בערים מודרניות של המאה ה־21. אצל האיטלקים נכנס גם היין לחבילה, ובשפתם זה מתנגן נפלא: Libri. Vini. Cafe. שם המקום הוא La Luna e i Falò (“הירח והמדורות”), והוא נשאב משם ספרו של בן פיימונטה, צ’זארה פאבזה, שיצא לאור ב־1949 (תורגם לעברית ב־1971 בעם עובד). העלילה מספרת על צעיר שעזב את עירו לפני המלחמה ושב אליה אחריה, אל הריחות והמראות שהכיר אך גם אל בני אנוש שהמלחמה שינתה.
 

ישן וגם חדש דומים מצאנו גם בלה־ מורה. העיירה צופה אל ברולו השכנה בהיותה ממוקמת על גבעה נישאה, ולכן זכתה להיקרא "המצפה של מחוז לאנגה". מהכיכר שברום העיירה משקיפים על רבים מכפרי פיימונטה, ואף על פסגות האלפים. בכיכר ניצב מגדל הפעמונים שהוקם ב־1710 ואפשר להעפיל לראשו. בסמוך ממוקמת כנסיית העיירה המרהיבה, וכהרגלנו לא ויתרנו על הצצה באוצרותיה. הפסקת הצהריים בלה־מורה התקיימה בבית קפה עדכני, המגיש מנות מסורתיות צנועות עם יין משובח - יין ברולו, כמובן. יינות ברולו מופקים אך ורק מענבי נביולו הגדלים בחלקות מסומנות ביישובים סביב. יינות הנושאים את החותם של ברולו מיושנים לפחות 18 חודשים בחביות ותקופה נוספת של לפחות 20 חודשים בבקבוקי זכוכית. הם יוצאים לשוק רק בשנה הרביעית לבציר הענבים. כיוון ששתינו במהלך ביקורנו גם בצהריים וגם בערב, בחנו גם יינות מקומיים פשוטים וזולים יותר ולא התאכזבנו.