היה זה ב־29 במרץ 1516, כשהחליט הסנאט של הרפובליקה של ונציה כי כל היהודים צריכים לדור יחדיו באזור מגודר של העיר שעליו תוטל שמירה. הצו שפרסם הדוג'ה (הדוכס) יצר את הגטו היהודי הראשון בהיסטוריה. מקור המונח גטו הוא ככל הנראה ב־geto או geti – תלוי במקור שעליו מסתמכים - שהיה בית יציקה עתיק שהיה ממוקם אז בשולי העיר, והיה המרחב שהסנאט של העיר הועיד לקהילה היהודית. הגטו היה מוקף תעלות ונקבעו סביבו שערים אחדים שעליהם הופקדו שומרים נוצרים, ששכרם שולם על ידי הקהילה. השערים הללו ננעלו מדי לילה, מחצות ועל לזריחה.

השנה, במלאת 500 שנה להקמתו של הגטו, עורכות הקהילה היהודית ועיריית ונציה שורה של אירועים כדי לציין את המורשת שלו וכדי לשמר את החיים היהודיים בעיר התעלות. לצד היהודים האיטלקים, חיו בגטו יהודים מגרמניה, מארצות הלבנט (האימפריה העותמנית) ופליטי הגירושים של ספרד ופורטוגל. הגטו על שלושת חלקיו – החדש, שבו ישבו היהודים האיטלקים והאשכנזים; הישן, שבו ישבו היהודים הלבנטינים והספרדים; והחדש ביותר, שנבנה ב־1633 בשביל משפחות אמידות ממוצא ספרדי, התקיים 281 שנים.

לפני כשנה שהינו בוונציה שבוע תמים וגם כתבתי על כך כאן. ביקרנו בגטו, אולם התרשמנו יותר מן הכנסיות. עתה נמצא המועד הנכון להשלים את תמונת הביקור בעיר המקסימה הזאת. רחובות רחבים עמוסי דוכנים, חנויות, בתי מלון ותיירים מוליכים אל הגטו הממוקם ברובע קאנארג'ו, בקרבת תחנת הרכבת של ונציה. מתחם הגטו הוא ייחודי ובתיו מקיפים כיכר (Campo di Ghetto Nuovo) רחבת ידיים שבמרכזה באר עם תבליט של אריה. המבנים הגבוהים מתרוממים לגובה של תשע קומות וייחודם הוא בכך שתקרות הדירות שלהם נמוכות, דבר שאפשר להגדיל את תכולת הבניינים. כיום חיות בגטו משפחות יהודיות ספורות והוא משמש בעיקר כמרכז של פעילות תרבותית ודתית של הקהילה.

השערים ננעלו מדי לילה. שלט בכניסה לגטו. צילום: תלמה אדמוןהשערים ננעלו מדי לילה. שלט בכניסה לגטו. צילום: תלמה אדמון

בתי הכנסת של הגטו, שמרביתם אינם פעילים והכניסה אליהם היא בסיורים מאורגנים, ממוקמים בקומות העליונות וקשה להבחין בהם מבחוץ. במפלס הקרקע של מבני הגטו ממוקמים מוסדות יהודיים אחדים, גלריות יודאיקה, חנויות מזון כשר ושלטים שאזכרו את השואה.

קונפליקט אשכנז־לבנט

ההיסטוריה של היהודים בוונציה תחילתה במאות החמישית והשישית, עת החלה העיר לשמש כמרכז לסחר ימי. במאה ה־14 הגיעו לעיר יהודים גרמנים שנמלטו מהפרעות באזורי מגוריהם ועיקר עיסוקם היה מתן הלוואות בריבית. בתחילת המאה ה־16 חיו בוונציה כ־700 יהודים איטלקים ויוצאי גרמניה והתוצאה הייתה יצירתו של גטו, “הגטו החדש”, על אי מרוחק יחסית מהלב הפוליטי והדתי של ונציה שהיה בכיכר סן מרקו, אך לא הרחק מהמרכז המסחרי שהיה בקרבת גשר ריאלטו. בצאתם מן הגטו נדרשו היהודים לשאת סימן זיהוי, טלאי צהוב, שלימים הומר בכובע בגוון אחיד.

לצד הקמתו של הגטו ומתן היתר מוגבל לעסוק במקצועות מסוימים כמתן הלוואות בריבית ורפואה, נקבעו מגבלות נוספות ותשלומים שהוטלו על יהודי העיר בתמורה לזכות לקיים את מנהגי הדת שלהם ולהבטחה להגנתם בעת מלחמה. מלחמות לא פקדו את הקהילה, אולם למאבק פנימי היא נקלעה גם נקלעה. אורחות החיים של היהודים האשכנזים ואלה של היהודים הלבנטינים, שאליהם הצטרפו יוצאי ספרד, היו שונים. הם דיברו בשפות שונות וגם תחומי העיסוק של האחרונים היו מגוונים יותר. השונות יצרה חיכוכים עד כי ב־1541 ניתנה ליהודי הלבנט אפשרות לצאת מן הגטו למתחם שכן שזכה לכינוי “הגטו הישן”.

הכללים שנקבעו ב־1516 נותרו בעינם וחלו גם על תושבי הגטו הישן, אולם הותר להם לעסוק במגוון של מקצועות בעיר, שכלכלתה התבססה על מסחר.

עם התכנסותם של היהודים בגטו (הישן והחדש) הם הקימו בתי כנסת, המוכרים כ־Scole, כאשר כל עדה הקימה את המוסד שלה. בשנות השגשוג במאה ה־17, כאשר בוונציה היו כ־5,000 יהודים, היו חמישה כאלה. בתי הכנסת הותאמו למיקומם וכדי לנצל את מרב השטח, לא נבנו באופן סימטרי. אצל כולם נבנה ארון הקודש כלפי חוץ מחשש לשרפות, והבימה הוצבה בקצה בית הכנסת ולא במרכז כמקובל. הראשון שבהם, קנטון שמו, נוסד ב־1531 בידי יהודי אשכנז, ובסמיכות לו ניצב בית הכנסת הגרמני טדסקה. צורתו היא טרפז ולו חלונות הצופים אל הכיכר המרכזית שבגטו החדש. בית הכנסת האיטלקי פתח שעריו ב־1575 והוא הפשוט מכולם אך גם המואר מכולם בזכות חמשת חלונותיו וכיפתו. הוא שונה מן האחרים באשר אין לו כניסה נפרדת והוא חולק אותה עם דירות שבקומה מתחתיו. הגדול והמפואר בבתי הכנסת של ונציה הוא הספרדי, שהוקם ב־1580, והוא פעיל עד היום. הוא ממוקם בגטו הישן.

רק עם סיום עידן הרפובליקה הוונצאית, ב־1797, חוסל הגטו בהוראתו של השליט החדש נפוליאון. היהודים נעשו אזרחים שווים ומעמדם זה נשמר גם בוונציה העצמאית שהשתחררה ב־1848 מן העול האוסטרי. ב־1938 הוטלו באיטליה שוב חוקי גזע, הפעם על ידי המשטר הפאשיסטי של מוסוליני. למעלה מ־200 מקרב כ־1,200 יהודי ונציה לא שבו ממחנות ההשמדה. כיום יש בעיר כ־450 יהודים.

למעלה מ־200 יהודים לא שבו. לוח זיכרון. צילום: תלמה אדמוןלמעלה מ־200 יהודים לא שבו. לוח זיכרון. צילום: תלמה אדמון

היהודי המפורסם של ונציה

לרגל ציון 500 שנה לגטו ייעשו פעולות שיקום ושחזור של המוזיאון היהודי שבכיכר הגטו ומציג תשמישי קדושה, ספרים עתיקים ויצירות של טקסטיל ותכשיטים שנוצרו בגטו במאות קודמות. כן ישוקמו המרכז הקהילתי ויישתלו מחדש “הגנים הסודיים”, שהיו בעבר לצד בתי הכנסת הספרדי והלבנטיני ונעלמו ברבות השנים. גולת הכותרת של האירועים תהיה תערוכה שכותרתה היא “ונציה, היהודים ואירופה 1516־2016”, כשמטרתה לאפיין את יחסי הגומלין העשירים בין היהודים לחברה האזרחית בעיר ומעבר לגבולותיה, ברחבי אירופה ולחופי הים התיכון. היא תציג את התפתחות הגטו, את החיים בו, את היצירה האמנותית, את הראשוניות בשימוש בדפוס ואת הקשרים עם השכנים ועם קהילות יהודיות אחרות. התערוכה תוצג בארמון הדוקלה (הדוג’ה) החל מ־19 ביוני ועד ל־13 בנובמבר.

עוד אירוע ראוי לציון הוא העלאת המחזה “הסוחר מוונציה” בגטו, בשבוע האחרון של חודש יולי. אחד מגיבוריו של המחזה מאת ויליאם שייקספיר הוא היהודי שיילוק, שהיה ליהודי המפורסם ביותר של ונציה, אף שמדובר בדמות ספרותית בלבד. שיילוק, שהיה מלווה בריבית, נתן הלוואה לסוחר מוונציה, אנטוניו שמו, שהעניק את הכסף לידידו הצעיר בסניו, כדי שיוכל לחזר אחר היורשת היפה והעשירה פורצ'יה. הסוחר מוונציה חתם על כתב ערבות ולפיו אם לא ישלם את חובו במועד יאלץ לשלם את החוב לשיילוק בליטרת בשר מבשרו. במהלך העלילה נפגע שיילוק ממהלכיו של אנטוניו וכאשר הלה לא יכול היה לשלם את חובו עמד שיילוק על קיומו של ההסכם ככתבו וכלשונו. שיילוק לא היה מוכן להמיר את החוב בכסף שהציע בסניו, שזכה בכספה של פורצ’יה.

בסופו של דבר ויתר שיילוק על דרישתו ולמרות זאת רכושו הוחרם, ורק בשל “מידת הרחמים הנוצרית”, לא הוצא להורג. שייקספיר הציג את שיילוק באור אנושי, המצדיק במידה מסוימת את עמדתו וזכויותיו, ואף שם בפיו מונולוג שבו הוא תוקף את היחס המפלה כלפיו בשל דתו. זה לא מנע מכל מי שהיו לו נטיות אנטישמיות לאזכר את דמותו של שיילוק ככזאת המאפיינת יהודים תאבי כסף, נקמה ודם.

ביקורי בוונציה בשנה שעברה היה הפעם הרביעית שכף רגלי דרכה בעיר, אולם רק בפעם זאת הכרתי לראשונה את מבחר אוצרותיה וגם את מיטב עינוגיה. אחד מהם היה שייט בגונדולה. בניגוד למקובל בחרנו לשוט בתעלות הפחות מפורסמות, באלה המקיפות את הגטו. לקובה, הגונדולייר שלנו, שייט בעל ותק, היה סיפור על כל בניין ועל כל גשר. הוא ידע לספר שיש הטוענים שראשוני היהודים של ונציה התיישבו באי הנשקף מפיאצה סן מרקו ולכן הוא נקרא ג'ודקה (Giudecca), אך לדבריו אין לכך כל בסיס עובדתי. בדקנו באתרי האינטרנט האיטלקיים והתברר שיש ממש בדבריו. עוד אגדה הופרכה. 

הגטו היה מוקף בהן. תעלות בוונציה. צילום: תלמה אדמוןהגטו היה מוקף בהן. תעלות בוונציה. צילום: תלמה אדמון