תתפלאו, אבל זנזיבר היה שם תמיד. ארכיפלג בעל נוף עוצר נשימה במזרח אפריקה. “אי התבלינים”, בשל היותו מקור בלתי נדלה לתבלינים – קינמון, מוסקט, קקאו ומה לא. ים טורקיז שמתחשק, מילולית, לטבוע בו. אבל רק לפני שנתיים השכילו חברות התיירות והתעופה הישראליות לפתוח קו טיסה ישיר ולהפסיק באחת את המורכבות הרבה שהייתה כרוכה בהגעה מישראל לפרדייז האפריקאי.

טיסות ישראייר, למשל, פועלות בעיקר בסוכות ובפסח, אך בגלל הביקוש הרב, בשבועות האחרונים התווספו טיסות גם בתקופת החופש הגדול. את הטיסה אפשר לשלב עם אחד מהמלונות בזנזיבר ולתפור חבילת נופש מושלמת.

האי, אגב, מתאים לכולם: זוגות בירח דבש רומנטי, משפחות עם ילדים וטיילים הרפתקנים עם צ’ימידן על הגב. עובדה: הוא שירת נאמנה ויותר מזה גם את המתנחלת קרני אלדד, שהגיעה למקום עם בעלה והילדים, וגם את הרווק התל אביבי ליאור נוביק, שהגיע לשם עם בת זוגו.

אבל הדרך לגן עדן רצופה חברות תעופה שמנסות לחסוך. הטיסה אינה מוגדרת כלואו קוסט, אך במשך כמעט שש שעות הטסים אינם מקבלים ארוחה מלבד כריך ובקבוק מים. ולאורך רוב הטיסה, מנסה צוות המטוס הצ’כי ששכרה ישראייר למכור מוצרים פטורים ממכס במקום לתת לנוסעים (בעיקר לצעירים המחרפנים ביניהם) לישון.

גן עדן. צילום: קרני אלדדגן עדן. צילום: קרני אלדד

בסוף הזוועה נוחתים בצריף רעוע בלי מזגן, מוקף סבך ג’ונגלי מרטיט, שבו טפסי ההגירה ממולאים בעפרונות. מי שמצפה למסוע שעליו מובאות המזוודות יתאכזב קשות. את המטען שלנו מורידים העובדים המקומיים ומובילים אותו ללובי קטן חסר אוויר. מחוץ לטרמינל שני זנזיברים חסונים לוקחים מאיתנו את המזוודות ומברכים אותנו ב”האקונה מטאטה”. כלומר, “אין בעיות”. ברוכים הבאים לזנזיבר.

הדרך למלון שבחרנו, בקצה הצפוני של האי, אורכת כשעה, והיא מהפנטת. עצי קוקוס, מנגו ובננה מלווים אותנו. המיניבוס נוסע ב־60 קמ”ש, אולי בגלל הדרך המשובשת, אולי כי פשוט אין לאן למהר. הנהיגה בצד שמאל של הכביש גורמת לנו לשמוח שלא שכרנו רכב.

הדרך עוברת בין כפרים. זה נראה כמו כפר אחד ארוך עם הפוגות של ג’ונגל. הכפרים עניים, בנויים בלוקים חשופים, גגות מפח אסכורית שלמי שיש קצת כסף צובע אותם באדום, שידמו לרעפים. כל בית צריך מכולת, שהיא החדר בחזית הפונה אל הכביש. אי של מכולות. אלפי מכולות. המשפחה גרה מאחוריה או מעליה, וזאת הדרך שלה להתקיים – מספיק שיקנו אצלה שני מנגו וכוס חלב ביום והיא מסודרת. ככל הנראה, לשבוע לפחות. הידיעה שאנחנו בדרך למלון חמישה כוכבים הכל כלול מעיקה כשאנחנו רואים את הדלות. רוב האנשים נוסעים באופניים ואין להם אפילו נעליים. מצד אחר – הם כאן לתמיד ואנחנו בסוף השבוע חוזרים למדבר יהודה ולפקקים של הרכבת הקלה.

במהלך הנסיעה דואג הנציג הישראלי של חברת הנסיעות להזהיר אותנו מפני “נערי החוף”, מקומיים שמסתובבים בחופי המלונות ומציעים לתיירים לערוך סיור באי. לדבריו, רובם שודדים ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו בתחנת משטרה. את האזהרה הוא מסיים בהצעה לערוך לנו סיורים במחירים “מדהימים”. יום לאחר מכן גילינו מי השודדים האמיתיים באי, והם כמובן לבנים.



תינוקות בשלוליות

אומרים שאם תשים מקל באדמה בזנזיבר – הוא יצמח. האי הוא אחד מהמקומות הפוריים בעולם. מלבד התבלינים שכבר הזכרנו, מגדלים בו גם ג’ינג’ר, פלפל שחור, ציפורן - שלצערנו הם שמים בתבשילים ולא שומרים רק להבדלה - והמון פירות טרופיים. הם חיים בעיקר מיצוא קוקוס ודגים, וההכנסה הממוצעת שם היא 200$ לחודש. בחוות התבלינים גילינו גם ויאגרה לנשים וגרסה מקומית לסינאף (להקלה על גודש באף).

מזג האוויר מושפע ממיקומו של האי שש מעלות מדרום לקו המשווה. אין בו ארבע עונות, אלא רק שתיים: הגשומה־חמה (מרץ־מאי ושוב בנובמבר ודצמבר), והיבשה־“קרה” (המעלות צונחות מ־33 מעלות ל־28). כשיורד גשם באי – הוא ממש יורד. לפעמים הוא ניתך כל היום וצריך לקחת זאת בחשבון. בביקור שלנו היה רק יום גשום אחד. את כל שאר הממטרים נגדיר כמקלחת בוקר מרעננת. מבחינת הילדים, זה היה עוד משהו שקורה רק שם, בזנזיבר, וזה כיף חיים. כי גם כשגשום מי הים חמים ומספקים מפלט נעים. מה שלכאורה נראה כסיוט בחופשה הופך להיות חוויה בלתי נשכחת של טבילה באוקיינוס במהלך סופה.

את השהות בזנזיבר סופרים לאחור. מנסים להספיק, לבלוע בעיניים את החול הלבן, ים הטורקיז, השלווה המדהימה, היופי עוצר הנשימה. האנשים באי הזה כל כך נחמדים, שאפילו ה־Beach Boys שעטים על כל מי שיורד לחוף ומנסים למכור לו טיול או שרשרת עם שן אריה מדומה נרגעים מהר מאוד ומתיישבים לקשקש איתו. אותם נערי חוף, שנציג חברת הנסיעות דאג להזהיר מפניהם, מתגלים כאטרקציה האמיתית של האי.

בסוף החופשה קשה לך לדמיין את חייך בלי הידידים המקומיים שרכשת: עלי באבא שמבקש שתעזור לתמוך בשני ילדיו הקטנים, אובמה שרוצה בכל יום שתבוא איתו לשיט שקיעה עם הקופה החמודה שלו טובי, וכמובן חביבה, שרוקדת עבורך ריקוד אפריקאי לא מסורתי בתקווה שתבוא לחנות הקטנה שלה ותקנה צמיד או ארבעה.

המפגש המרתק ביותר היה עם קולומבו, מסאי שבא לזנזיבר מהיבשת כדי להרוויח כסף עבור משפחתו. הוא התלווה אלינו במהלך הליכה על החוף. נער צעיר, מלא שמחת חיים שסחף אותנו במהרה לתוך עולמו. קולומבו לקח אותנו, ללא עלות, לכפר המקומי “נונגווי”, ובהליכה של כשעתיים גילינו את אפריקה האמיתית. הכניסה לכפר מדהימה כל חוש. העוני שהעיניים רואות קשה לעיכול, הריחות עוד יותר. אבל הדבר הכי מדהים היה הילדים; ילדים מחייכים ומאושרים, אושר שהוא מקור לקנאה.

קולומבו גם הכיר לנו את קפטן עלי, שהציע לנו לקחת איתו סיורים ברבע מהמחיר שהוצע לנו על ידי חברת הנסיעות הישראלית. קיבלנו את ההצעה, ולאחר לילה ללא שינה (חששנו שעוקצים אותנו) יצאנו לאחת ההרפתקאות המדהימות של חיינו והבנו שעשינו עסקה מעולה.

המשכנו עם קפטן עלי לאורך כל השבוע - יצאנו לשונרקלינג סמוך לאי נטוש, ביקרנו ב”סטון טאון”, העיר המרכזית באי, פגשנו צבים ענקיים באי הצבים ואפילו ראינו כמה דולפינים.

צבים ענקיים. צילום: קרני אלדדצבים ענקיים. צילום: קרני אלדד

טיול משמעותי נוסף היה מסע לכפר אחר באזור. חמדי, אחד מעובדי המלון, לקח אותנו לכפר שלו. בסוף הסיור יסתבר לנו שהוא דורש מאיתנו רק את עלות הנסיעה במונית, וכי את שלוש השעות שבילינו במחיצתו הוא הקדיש לנו מזמנו, רק כי חשוב לו שיראו איך הוא חי. לא היה זה כפר עני במיוחד, אלא סטנדרטי במונחים זנזיבריים. הכבישים היו עיסת עפר לא סלולה ובה שלוליות ענק. מדי פעם ראינו תינוק יושב בשלולית, וחמדי סיפר שככה מחשלים אותם.

אין זקנים ברחובות. במקום שבו תוחלת החיים מגיעה ל־57, ותמותת הילדים היא 130 לכל 1,000 לידות, רק החזק שורד, וגם זה לא לאורך זמן. כשקולומבו גילה שאחד מחברי הקבוצה הישראלית הוא בן 50 הוא החוויר כאילו ראה רוח רפאים. כשאתה חוצה את קו ה־50 בזנזיבר לא מצפים ממך להתהלך בכוחות עצמך.

בכפר אין מים זורמים. שלושה מקומיים שעובדים כמאבטחים של מלון שאבו מים מבור המים של הבית וכיבסו את מדיהם. הנשים התקבצו בחצר בוצית בין הבתים ובישלו יחד, כי בערב יש חתונה. תרנגולות ועזים מהדסות מעדנות בין הילדים בשלוליות, פרה מדובשת עוברת בשלווה.

בבית הספר אין מחברות, כיסאות, שולחנות או ספרים. 150 ילדים מחולקים לשתי כיתות גדולות, יושבים על הרצפה ומברכים אותנו בנימוס מופתי וחיוך. על הקיר חשבונייה ממקלות, אלמוגים ואגוזי קוקוס מרוקנים. ככה לומדים כאן חשבון. בחוץ משחקות שלוש ילדות בשמלות חג בלויות, כי זה כל מה שיש להן ללבוש. הבלונים שאנחנו מחלקים משמחים אותם, התפוצ’יפס גורם להם לריב באלימות.

בשוק הדגים הסחורה מונחת בחוץ, מכוסה זבובים. זרעי באובב ורודים מתוקים־חמוצים במכולת. מוצצים ויורקים. הפערים קשים לתפיסה. הביקור בכפר גורם לנו לחשוב שאולי עודף שמחת החיים וקבלת הגורל פועלים בעוכרי התושבים. יוזמות תיירותיות כמו מועדון עם מוזיקה מקומית או סדנת בישול זנזיברי יכולות להוציא משפחות רבות מהעוני, רק חסר הכוח המניע והרצון לשנות, שכנראה לא קיימים בלבם.

אלמוגים. צילום: קרני אלדדאלמוגים. צילום: קרני אלדד





אסלאם לייט

אם באתם לגן העדן הזה במטרה לפגוש חיות ספארי גדולות, נכונה לכם אכזבה. החיות הגדולות היחידות שתראו הן צבי יבשה ענקיים ב”אי הכלא” שליד סטון טאון, וצבי ים ענקיים בצפון האי, בפרויקט שימור מיוחד. מלבד זה חיה באי החולדה הגדולה בעולם, אבל לא התאמצנו למצוא אותה, מסיבות מובנות. בשמורת ג’וזאני, המקום היחיד שבו נותר הג’ונגל הטבעי למקום, לפני שנטעו בו בננות וקוקוסים, תוכלו לראות קופים אנדמיים.

הרוב המכריע של כמיליון תושבי האי הם מוסלמים, אבל מוסלמים “לייט”; הם שותים אלכוהול, כמעט לא מתפללים, ובעיקר – לא שונאים את הכופרים. האסלאם שלהם מתבטא בעיקר בבתי הספר, כשבימי שישי לומדים קוראן והבנות עוטות חיג’אב.

יש כאן שיעים וסונים, שלא סובלים זה את זה כמו בכל העולם, ומדי פעם מזדקר לו איזה מסגד. אסלאם ידידותי למשתמש. המסז’יסטית על החוף לובשת גופייה בצריף שלה, כי חם, אבל עוטפת את עצמה בצניעות כשהיא יוצאת הביתה. המלצריות במלון גלויות ראש.

בבית הספר אין מחברות, כיסאות ושולחנות. צילום: קרני אלדדבבית הספר אין מחברות, כיסאות ושולחנות. צילום: קרני אלדד

כל הדברים האלה לא גורעים מהטיול, להפך. הם מחזקים אותו. המקומיים, שאולי בעידן אחר היו יכולים להיות אויבינו, רק מבקשים את ידידותינו. ביום האחרון היה מאוד קשה להיפרד מקולומבו, קפטן עלי, עלי באבא ואובמה. את השעות האחרונות על האי הקדשנו לשיחות אחרונות עמם. הם ביקשו מעט “עזרה”. עלי באבא צודק, בישראל כמעט אין גשם, בזנזיבר יש הרבה, אז למה שלא ניתן לו את המעיל? וכך זה אחר זה, עולים הישראלים לחדר המלון, פותחים את המזוודה, ובמקום לארוז, מוציאים: סוודר לאובמה, חצאית לחביבה ותרופות לבחור בשם רוברטו. על הטיסה הביתה הבנו – לא השארנו בזנזיבר רק את המכנסיים והתחתונים. השארנו שם גם את הלב.