ברקאי וולפסון, מאי 2004
"יש רגעים שבהם צלם עיתונות מצלם את תמונות חייו, תמונות שנחקקו בזיכרון הישראלי הקולקטיבי, כמו זו שהנציחה את לוחמי צה"ל זוחלים על ציר פילדלפי בעודם מחפשים פיסות של גופות חבריהם - חיילים שנהרגו בפיצוץ נגמ"ש. אלה חיילי קורס מ"כים אשר עצרו את תהליך ההכשרה ויצאו למשימה חדשה - לחפש אחר שרידי גופות.
 
תמונות כאלה לא משאירות את המתבונן אדיש. אני, כבן למשפחה שכולה, הבנתי את החשיבות שבה צה"ל רואה לנכון לעצור את האימונים כדי להביא חיילים לחיפושים, ותחת אש להביא את החיילים הביתה לקבורה".
תמונה שזעזעה ואיחדה את המדינה. חיילים מחפשים חלקי גופות בציר פילדלפי. צילום: ברקאי וולפסוןתמונה שזעזעה ואיחדה את המדינה. חיילים מחפשים חלקי גופות בציר פילדלפי. צילום: ברקאי וולפסון


שמואל רחמני - דצמבר 1977
"קשה לבחור תמונה אחת מתוך עשרות אלפים. יש ברשותי תמונות רבות מאירועים חשובים, שראויות היו לככב כאן. בחרתי בתמונה הזאת מפני שחיפשתי תמונה אחת בלתי שגרתית. התמונה הזאת צולמה בפירמידה של גיזה במצרים, חודש ימים בלבד לאחר הביקור ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל. בזמן הביקור בירושלים יצאו ירושלמים רבים לרחובות לקבל את פניו עם דגלי ישראל ומצרים. ביקשתי מאחד מהם שני דגלונים, בלי לדעת בדיוק מה אעשה בהם. 
 
כאשר יצאנו, קבוצת עיתונאים וצלמים ישראלים, למצרים, באמצע דצמבר 1977, כחלק ממשלחת ישראלית ראשונה לשיחות במלון 'מינה האוס', לקחתי עמי את הדגלונים, ובראשי חלפה המחשבה להנציח אותם על רקע הפירמידה. את מבנה התמונה הכללי תכננתי עוד לפני שהמראנו מישראל, אבל מה ששדרג את תצלום הילד המצרי המחזיק בשני הדגלונים והעניק לו ממד ייחודי, היה רוכב הסוס, שדהר מסביבנו כמה פעמים, ופתאום, ברגע מסוים, נכנס ממש אל תוך הפריים ועשה לי את התמונה. 
 
בשובנו לארץ, הציגו במוזיאון תל אביב תערוכת צילומים של 13 צלמים ישראלים שהיו במצרים. היא נשאה את השם 'מצרים – מגע ראשון', והתמונה הזאת נבחרה מתוך מאות תצלומים לשמש כפוסטר של התערוכה".
הפירמידה, הילד והרוכב. מצרים. שמואל רחמני, דצמבר 1977הפירמידה, הילד והרוכב. מצרים. שמואל רחמני, דצמבר 1977

אלי דסה - יוני 1992

"התמונה הזאת צולמה יום לפני הניצחון של רבין בבחירות 1992, במסגרת שלושה ימים מלאים שבהם זכיתי להתלוות אליו. בתמונה הזאת יש מפגש בין שני ייצוגים של הישראליות: יצחק רבין ז"ל ואבטיח. הוא לוקח ביס, אבל לא נראה שהוא נהנה. המסגור של התמונה מסביר למה: מהשלט 'רק הליכוד יכול' ברקע ועד הסיטואציה כולה - שכנראה פחות מצאה חן בעיניו - להסתובב בשוק ולהסתחבק גם עם מי שהם לאו דווקא התומכים שלו. ממרחק השנים הסכין שבתמונה מצמררת עוד יותר. היום אף מאבטח לא היה נותן לסכין גדולה כזאת להתקרב לראש ממשלה. איך זה נגמר בסוף - כולם יודעים".


אלוני מור - יולי 2014

"הימים ימי צוק איתן. החופש הגדול בעיצומו ואיתו החום הישראלי, שמכה במלוא העוצמה, בעיקר בדרום הארץ. מדי יום ירדנו, הכתב אייל לוי ואני, לבקר באזורים שנפגעו מירי הטילים מעזה. באותו יום הגענו לאשקלון, לבית שספג פגיעה ישירה. בני הבית היו עדיין המומים, ולא מיהרו כל כך לדבר על מה שאירע יום קודם. הילד לא רצה לרדת מהידיים של אביו, שהסביר לו מה קרה לתריס, שתכף יתקנו הכל ושאין סיבה להיות עצוב. כנראה כך נראה נפגע חרדה. ראיתי את הילד ונזכרתי בילדיי שלי, בבית. חשבתי לעצמי במה הם שונים ממנו? ומה מונע מחמאס לגרום לפגיעה כזו גם בגוש דן? סיימנו את הראיון והמשכנו ליעד הבא. בסוף אותו היום חזרתי הביתה וחיבקתי חזק את ילדיי. קיוויתי שהם לעולם לא יצטרכו להתמודד עם טראומות כאלו".

ציון ארביב ובנו באשקלון. צילום: אלוני מורציון ארביב ובנו באשקלון. צילום: אלוני מור


ראובן קסטרו - מאי 1994 

"בחרתי בצילום המיוחד הזה כי הוא בבחינת ההתרחשות מאחורי הקלעים, אבל על הבמה, של הסכם קהיר ההיסטורי. נציגי ישראל, ארצות הברית, רוסיה, מצרים והפלסטינים עלו לבמה, עשרות הצלמים, לרבות צוות מעריב, דרכו את המצלמות וכיוונו את העדשות הטלסקופיות. ההתרגשות הייתה בשיאה כשהתברר שערפאת לא מוכן לחתום על ההסכם. לחצתי על מתג הצילום, כשהבחנתי שפרס צועק על ערפאת ומובארק מקלל אותו כאילו היה אחרון הפושעים. אני חייב להגיד שבדרך כלל אני מצלם כשהטקס מתחיל כדי לחסוך פריימים. כשיש 36 תמונות בפילם, כל נגטיב יקר מפז. 'בזבזתי' את תמונה מספר 0 בפילם לצילום הזה, ובסופו של יום, הייתה בידי תמונה היסטורית".  

פרס ומובארק זועמים על ערפאת. צילום: ראובן קסטרופרס ומובארק זועמים על ערפאת. צילום: ראובן קסטרו


אביר סולטן - דצמבר 2010

"בתמונה רואים רואים נזיר בתוך מערה, משקיף על מנזר מר סבא. זה נחקק לי בזיכרון כי נדיר שהכל מסתדר לך בפריים בצורה כזאת סימטרית וכי זה אחד המקומות המיוחדים שראיתי בחיי, והוא ממש פה בארץ. ישנתי שלושה ימים עם הנזירים המתבודדים, וזאת הייתה חוויה חד־פעמית. שמחתי מאוד שזאת הייתה כתבת שער והמון אנשים נחשפו למקום המדהים הזה".

נזיר במדבר יהודה. צילום: אביר סולטן, 2010נזיר במדבר יהודה. צילום: אביר סולטן, 2010


נעם וינד - נובמבר 1995

"בערך בשעה 21:30 בליל 4 בנובמבר 1995, לקראת סופה המתוכנן של עצרת 'כן לשלום, לא לאלימות', קיבלתי הודעת ביפר מהמערכת ובה נתבקשתי לעזוב את כיכר מלכי ישראל ולהגיע עם הסרטים למערכת, כי הדד-ליין התקרב. צריך היה עוד לפתח את התמונות ולהדפיסן כדי לבחור תצלומים לעמוד הראשי ולכפולה המתוכננת על ההפגנה. לכאורה, היו לי כל התמונות שצריך – הנאומים המרכזיים, האומנים שהופיעו, תמונות אווירה של מפגינים, תמונות של הכיכר מלאה באדם ועוד - אבל משהו בתוכי אמר לי להישאר עוד קצת.

פגשתי צלם נוסף של מעריב שהיה באירוע, נתתי לו את הסרטים שצילמתי וביקשתי שיעביר אותם למערכת. אמרתי לו שאני נשאר עוד קצת. זמן קצר לאחר מכן עלתה מירי אלוני לבצע את שיר לשלום, וכל הפוליטיקאים שהיו בעצרת, כולל רבין ופרס, הצטרפו אליה בספונטניות לשירה. צילמתי יותר מ־50 תמונות, בכל קומפוזיציה אפשרית. זה כלום במונחים של העולם הדיגיטלי של ימינו, אבל הן לא מעט לעידן הנגטיב, שבו עובדים עם סרטים של 36 תמונות - ובייחוד כשזהו אירוע שכבר העברתי את הצילומים שלו למערכת.

לא יודע מה דחף אותי לצלם עוד, אבל נראה כי התרגשתי מהמעמד ומהפגנת הכוח של מחנה השלום. העצרת הסתיימה, ואני ירדתי מהבמה וצילמתי מפגינים שקפצו עם שלטים לבריכת המזרקה. ואז זה קרה. אני לא חושב שברעש הרב ובהמולה שהייתה מסביב יכולתי לשמוע את היריות של יגאל עמיר, שפגעו בגבו של ראש הממשלה מטווח אפס. אבל בתוך שניות נשמע הדהוד של קריאות הלם וזעקות מכיוון כניסת האח"מים.

עקפתי את המתחם ורצתי לגג גן העיר. הגעתי בדיוק בזמן כדי לראות קומץ אנשי ביטחון מצמידים לקיר, ממש מתחתי, בחור צעיר מתולתל, עם פרצוף מחויך, שבתוך זמן קצר מדינה שלמה תכיר כמי שרצח את ראש הממשלה. למחרת, התמונה שצילמתי בה את רבין שר את 'שיר לשלום' הופיעה בעמוד הראשי של מעריב והתנוססה על שעריהם של עוד עשרות, אם לא מאות, עיתונים מכל רחבי העולם, ומאז היא כיכבה בתערוכות בארץ וברחבי העולם.

במהלך קריירה עיתונאית של כמעט שלושה עשורים צילמתי אינספור תצלומים של אירועים שייזכרו בתולדות המדינה, אולם התמונה של רבין, דקות לפני הירצחו, נהפכה לאחד הסמלים הוויזואליים הבולטים ביותר של אחד האירועים המכוננים בתולדות מדינת ישראל. לכן לא יכולתי לבחור באף תמונה אחרת".


יוסי אלוני - פברואר 1998

"החייל 'קוליה' נהרג בשבת חורפית כמו הבוץ הלבנוני. סמל ניקולאי רפפורט, חייל בגדוד רותם של גבעתי, נפגע בהיתקלות ליד מוצב כרכום, בגזרה המערבית ברצועת הביטחון. לבקשת אמו, הוטס לקבורה בקרסנודאר, עיר הולדתו הנשכחת בקווקז. בנמל התעופה של העיר הועמס ארונו על אוטובוס ישן וחלוד שעמד להביאו לבית העלמין. אמו, בלבוש קווקזי מסורתי, עלתה לאוטובוס למפגש עם בנה המת. אחוז טירוף, נכנע לדחף לתפוס פריים בלעדי, רצתי לתוך האוטובוס. האב ניסה לשווא לתפוס בחולצתי ולמשוך אותי החוצה.

הבטתי ימינה, ראיתי את האם הקרועה מבכי מחבקת את ארון בנה, הרמתי את המצלמה ושחררתי שלושה קליקים. בחוץ קיבל את פני מטח גידופים, בעיקר מפי האב. הקללות צרבו בי אות קלון, שאני נושא איתי עד היום. וזו הזדמנות מאוחרת לבקש סליחה מהאם, שבסך הכל רצתה לתת חיבוק פרטי אחרון לבנה הנופל". 

מבקש סליחה מהאמא. הרגע המצמרר בו האם נפרדת מניקולאי. צילום: יוסי אלונימבקש סליחה מהאמא. הרגע המצמרר בו האם נפרדת מניקולאי. צילום: יוסי אלוני


מיכה קירשנר ז"ל - ספטמבר 2003 

שמעון פרס ז"ל מונצח על ידי מיכה קירשנר ז"לשמעון פרס ז"ל מונצח על ידי מיכה קירשנר ז"ל

 
מרק ישראל סלם - יוני 2010 
  
“בחרתי את התמונה מכיוון שהיא מבטאת את הסיפור של ירושלים. החומה מסמלת את ההיסטוריה, העץ מסמל את החיים, ודרכם מסומלת ההתפצלות של האדם החרדי והחייל. כשצילמתי את התמונה עמדתי מול העץ במשך חמש שעות, ועד שלא הגעתי לפריים הייחודי הזה, לא עזבתי את המקום. לשמחתי היו לי הרבה סבלנות ומזל".

אריאל בשור - יולי 2017
"בחרתי את התמונה הזאת בלי סיבה מיוחדת. פשוט כי זו הייתה הזדמנות בשבילי לצלם את הבמאי דובר קוסאשווילי, שאותו אני מעריך מאוד. לשמחתי, הצילומים היו מהנים, שכן הוא שיתף פעולה לכל אורך הדרך".


אריק סולטן - אוגוסט 2005
"ההתנתקות מגוש קטיף היא אחד האירועים שנחרתו בלבי. לא בגלל דעות פוליטיות, אלא מתוך כאב והזדהות עמוקה. תיעדתי את היהודים שעוזבים את בתיהם בשקט, ללא התגדות ובבכי רב, ואת המשפחות העולות לאוטובוסים עם מזוודה. ראיתי את העצב על פניהם. לא פעם היו דמעות מאחורי המצלמה, גם אם ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. אחד מרגעי השיא של ההתנתקות היה הורדת המנורה מבית הכנסת בנצרים, שקדמה לה תפילה מצמררת של המתנחלים בבית הכנסת".



דני מרון - מאי 2004

"זה היה סיום מתוק עבור מכבי תל אביב, שבמזל גדול בכלל הגיעה לגמר גביע אירופה, שנערך בפעם הראשונה בתל אביב. היא ניצחה את סקיפר בולוניה במשחק ענק בהפרש הכי גדול שאי פעם היה במשחק גמר (44 נקודות). התמונה צולמה מיד עם שריקת הסיום ומשקפת את מצב הרוח של פיני גרשון, מאמן הקבוצה".

פיני גרשון חוגג. צילום: דני מרוןפיני גרשון חוגג. צילום: דני מרון


עדי אבישי - אוגוסט 2008

"אני עצמי שייט, גולש רוח, ושמחתי לחזות בפעם השנייה (אחרי המדליה שהביא גל פרידמן) בגולש רוח זוכה במדליה. בתמונה, שצילמתי רגע אחרי הזכייה של שחר צוברי במדליית ארד באולימפיאדת בייג'ינג, השייטים האחרים נושאים את הספורטאי הישראלי על הגלשן".  


מקס ילינסון - יולי 2006

"מלחמה היא אירוע טראומתי - כזה שנצרב בזיכרון של כולנו - ובטח עבור מי שמתעד אותה. דווקא כשנשמעת אזעקה וכולם במנוסה, אני מתחיל במרדף אחרי הנפילה. כך הצלחתי להגיע בתוך שניות ולצלם את התמונה הזאת, שמסמלת עבורי את מלחמת לבנון השנייה – מלחמה ארוכה, עם טנקים, מטוסים וחיילים אמיצים, אבל גם כזו שהיו בה לא מעט אזרחים גיבורים ועורף חזק וקשוח".


נינו (חנניה) הרמן - 1975

"סמטאות העיר העתיקה. בשנות ה־70 לא קראו להפגנות 'אינתיפאדה', אבל עוצמתן הייתה גדולה, ובכל סוף שבוע גברו המתיחות וההתפרעויות. כצלם המערכת בירושלים, כיסיתי נושאים חדשותיים וגם התלוויתי לכתבי המוספים. זו הייתה תקופה עמוסה בטירוף. היינו אז שלושה צלמים, שכיסו חלק גדול מעמודי העיתון. קראנו לעצמנו '24 פלוס': שעיה סגל ז"ל, שמואל רחמני יבדל"א ואנוכי. ברשותי היה רדיו סוני, שיכול היה לקלוט את הרשת המשטרתית, כך שהייתי מעודכן כמו ניידת סיור. יום שישי, מקשיב להתרחשות, ירדתי לשער שכם. נכנסתי לתוך העיר העתיקה, ובתוך רגעים הפכו הפרעות הסדר למהומה ונזרק רימון עשן. התחלתי להיכנס פנימה, נמלט מהעשן. התקשיתי לרוץ בשל מגבלה שממנה אני סובל בעקבות מחלת הפוליו שבה לקיתי בגיל שנתיים.

זה לא הפריע לי להפוך לצלם עיתונות וחדשות, והצילום הזה הוכיח לי שאם הרצון עמוק, הכל אפשרי. יש לי אמונה כזו, שהצילומים באים אלי. והנה, גם הפעם זה קרה. בעודי מעמיק לתוך הסמטאות ובורח מהעשן, שמעתי צעקות וקולות של ריצה מעבר לעיקול. בעודי מנסה להבין מאיפה ולמה, נכנס לפריים מרדף. רצה הגורל והנמלט נפל מטרים ממני, כשרודפיו עטים עליו. כמובן צילמתי. נסער מהמראה ומההתרחשות, חזרתי לעיתון, מספר על שחוויתי וראיתי. אבל תגובת העורכים בלבלה אותי. הם לא רצו לפרסם מטעמים שונים. לא ויתרתי על האופציה, כי חשתי שניטלה ממני החירות לדווח על התרחשות מהותית כל כך, ומכרתי את התמונה ל־AP".