לכבוד היה לי לפרשן, לבקר ולסקר מעל דפי מעריב את עולם הרדיו הישראלי בשלהי המאה הקודמת. האינטרנט היה בראשית דרכו, והמונח רשת חברתית תיאר מפגשי חברים בסלון הביתי. בבית של אותם ימים, לצד הטלוויזיה והעיתון, היו גם מקלטי רדיו. כן, המכשיר שבאמצעותו העם "ראה את הקולות", ולצערי כמעט ואינו מוכר היום לדור הצעיר. האזנה לרדיו נעשית כיום בסלולר או ברכב, וההסכתים (פודקאסטים) הופכים פעמים רבות את זמן השידור ללא רלוונטי.
 

אין ספק שהטכנולוגיה של היום הייתה עוזרת לי בעבודתי במעריב. כדי לכתוב ביקורת על תוכנית רדיו חדשה הייתי חייב להתאים את עצמי למועדי השידור, ולעתים להצטייד בטייפ עם קלטת כדי לדייק בציטוטים. כיום לכל תחנת רדיו יש אפליקציה המאפשרת לשמוע בהאזנה חוזרת את שלל התוכניות, דבר ההופך את חייו של מבקר הרדיו לנוחים יותר לכל הדעות. אבל לצערי, אין הלימה בין הצריכה הרבה של הרדיו (בפרט בפקקים, שבהם כולנו מבלים שעות רבות) לבין המקום שהמדיום מקבל בעיתונות. כמעט כל גוף מדיה מפרסם ביקורת טלוויזיה כדבר שבשגרה, אך זונח מדיום חשוב לא פחות ובעל השפעה. לעתים הרדיו הוא הראשון לדווח, ובמקרים נוספים משמש כ"תיאטרון הדמיון", שבו אנו נהפכים לציירים הצובעים את הקולות.
 

מדי יום רביעי, במוסף היומי "מעריב היום", במשך יותר משש שנים, פרסמתי את הטור שהעמיד את הרדיו במרכז. הוא נכתב מתוך אהבה עזה למדיום ומתוך מטרה לשמש כמיקרופון לדעתם של המאזינים. זכות גדולה הייתה לעבוד במעריב בהנהגת עורכים מקצוענים, שהשפעתם מלווה אותי עד היום. הטור ביקש לעודד את היצירתיות הרדיופונית ולהקפיד על איכות, ומעל לכל, לחתור לרדיו שמקדש את החופש העיתונאי ואת העצמת השדרנים. בפרט אלה המועסקים על ידי הרדיו הממלכתי, קודש הקודשים של הדמוקרטיה, ועליהם לזכור כי הם שליחיו של הציבור, ורק אותו הם מייצגים.
 

בשנה האחרונה שינה הרדיו הציבורי את פניו מן הקצה אל הקצה. רשות השידור פינתה את מקומה לתאגיד השידור הציבורי, ששונה באופיו ובמהותו מקול ישראל המיתולוגי. כיום, קרוב לוודאי שהטור היה עוסק בהחלטה לאחד את חטיבת החדשות של הרדיו והטלוויזיה, בודק את מודל ההגשה הזוגי לעומת המגיש היחיד ובוחן אם "כאן תרבות" היא תשובת המחץ לרשת א'. היינו בוחנים גם את לוחות השידורים החדשים של רשת ג' ו־88, המייצרים שיחה ערה ברשתות החברתיות.
 

בניגוד לטורי ביקורות אחרים בעיתונות, השתדלנו לא רק להעיר ולהטיף, אלא גם להאיר בזרקור עשייה רדיופונית מצטיינת. לא פעם סיקרתי תוכניות ששודרו בשעות רחוקות מהפריים־טיים. לדוגמה, בקיץ של שנת 2000 השכמתי קום בחמש בבוקר כדי להאזין ל"בוקר טוב צה"ל", ששודרה אז בגלי צה"ל. "תוכנית טובה עם שדרנית צעירה שעתידה לפניה", כתבתי אז על טלי מורנו.
 

גם בתקופה שבה הטכנולוגיה פורצת גבולות ומחוללת מהפכת ענק בצריכת המדיה, עדיין אין תחליף לרדיו המסורתי. אלו לא רק השעות הרבות שבהן אנו מבלים בפקקים ששומרות אותו רלוונטי. רדיו הוא גם עורכי אקטואליה שיכולים לאלתר ולהתגמש ועורכים מוזיקליים ששומרים על חופש יצירתי גם בעידן הפלייליסט. הרדיו רלוונטי מאוד גם בלילה, בפרט כשהוא בשידור חי. אין עוד מדיום שיכול להאיר את האפלה ולגרום למאזין לחוש כי הוא לא היחיד שעדיין ער.

לרוע המזל, עושה רושם שתור הזהב של שידורי הלילה החיים פינה את מקומו לשידורים חוזרים או לטייסים אוטומטיים המשגרים לאוויר שירים ברצף. בעבר שודרו תוכניות עד השעות הקטנות של הלילה (ברשת ב' היו שידורים חיים עד שלוש לפנות בוקר ולעתים אפילו עד ארבע), שכללו אינטראקציה עם המאזינים ותוכן עשיר, מגוון ומושקע. אני מקווה שהמודל הנפלא הזה יחזור במהרה. הפזמונאי ואיש הרדיו אהוד מנור ז"ל כתב בשירו "רדיו" כי המדיום הזה הוא בגדר "שומר ומלווה צמוד". חשוב שגם אנחנו נדע לשמור עליו מכל משמר. הוא ראוי לכך.
 

הכותב עורך ומגיש כיום את תוכנית הרדיו "הכל זהב" המופקת ברדיו תל אביב ומשודרת במקביל גם ברדיו גלי ישראל וברדיו חיפה