הסוכריות של ז'אנה

לא היה מחסור בשתי הסבתות שלי. הן היו אוהבות, ריחות בישוליהן בישרו לי בית והכינויים שהצמידו לי, כמו "עגל חלב", "לב של חמאה" ו"מיישה" (מרסל בערבית), סיפקו לי את החום שלפרקים היה חסר בבית.

כשראיתי את האישה ההיא רציתי להביט מעלה, השמיימה, ולבקש מההוא ששומע, אם שומע, שישנה קצת סדרי עולם ויוסיף לי עוד סבתא אחת. לימים הבנתי שגם אם היה חפץ בכך, מסובך היה הדבר. מוצאנו שונה, באילן היוחסין אין שום דבר שיכול לרמוז על קרבה, ואפילו הריח בביתה החשוך כל כך זר לאפי. אז השארתי אותה כך, כמו שהיא, בקטגוריית ה"שכנים", שם בשיכון הארוך שבו גרנו בחולון. ובכל זאת, בין מניה, השכנה המשוגעת עם הכלב, לרינה, זו שנכנסה לכלא כי חמדה יותר מפעם אחת במוצרי מדפיו של ברוך מהמכולת (גם הוא היה שכן), הייתה לי פינה מיוחדת בלב לז'אנה, השכנה שהכרתי מעט מדי זמן.

***

השנה הייתה 1997 ועל השיכון ההוא, אחד היחידים שעוד נותרו בחולון, ירד אבל כבד. שלא כמו בכל שעת בין ערביים, לא ישבו השכנים והביטו בילדיהם משחקים כדורגל על מרבד הדשא הגדול. ואנחנו, הילדות, לא שיחקנו קלאס או תופסת. בטלוויזיה בישרו על שני כלי טיס של כוחותינו שהתנגשו זה בזה. "איזה אסון", תפס אבי את ראשו. אמי הביטה במסך בשתיקה, דמעה זלגה מאחת מעיניה.

הייתי אז רק בת 7. אמילי אחותי הייתה בת 5. הפעם האחרונה שתפס כך אבי את ראשו הייתה שנתיים קודם לכן, כשהודיעו על הירצחו של ראש ממשלה שאותו לא הכרתי. "אולי נצא לטייל?", לחשה לי אחותי. הבטתי באמי כשואלת, ובעיניה היא אישרה לי. רגע לפני שיצאנו, אמרה: "אבל בלי צעקות ובדיחות מיותרות".

בחוץ, על המרצפות הישנות, ישבנו אני ואחותי, ובגירים צבעוניים ציירנו דמויות מצחיקות. "שלי עם פלולה, כמו של הגננת", צחקה אמילי. "שלי שמן", ציירתי דמות עם בטן ענקית. "כמוך!", צחקה עלי אחותי. רגע לפני שנעלבתי והלכתי להלשין, סימנה לי אחותי בעיני הדבש שלה להביט אחורנית. בכיסא גלגלים ישבה אישה מבוגרת, בת 80, אולי יותר. אין ספק, היא הייתה האישה המבוגרת ביותר שראיתי עד אז.

אני זוכרת את האודם הוורוד שבהק משפתיה, את שערה המסורק לאחור, את האיש העומד על ידה, עם הלבוש המחויט. "מה זה, למה אתן לא משתפות אותי", שאלה האישה. שתקתי. אמילי ופיה הגדול (שלא קטן מאז) אמרה: "כי את על הכיסא של הנכים, איך תרדי למטה?". האישה צחקה. גם בעלה. "אעזור לה, תראי איזה שרירים יש לי", הוא אמר. הפעם אמילי שתקה. "איך קוראים לך", שאלתי. "ז'אנה, ולכן?", היא ענתה.

"אני מרסל וזו אחותי אמילי, אנחנו גרות פה משמאל", הצגתי אותנו. "אבא שלי זה יוסי, נהג המונית, את מכירה אותו?". נידבתי פרטים מבלי ששאלה, התברר שהחוק שלא מדברים עם זרים פחות הרשים אותי.

"כן, בטח שאני מכירה. אני שומעת אותו כל הזמן", היא התבדחה. הבנתי מיד על מה. את צעקותיהם של הוריי האחד על השנייה קשה היה שלא לשמוע.

ז'אנה הכניסה יד אחת לכיסה החבוי והוציאה משם שלוש סוכריות, אדומה, כתומה וליקריץ שחורה, והגישה לנו. אחותי חטפה מיד את האדומה והכתומה, נותרתי עם הליקריץ המזעזעת, הטעם שמחריב כל ילדות יפה. לא העזתי להתווכח עם אחותי. לו היינו בבית, סביר שזה היה מגיע לאלימות בין שתי אחיות קנאיות, אבל מבטה הבוחן של ז'אנה גרם לנו להפגין ממלכתיות מסוימת. לקחתי את הליקריץ והכנסתי אל פי. "תודה רבה", לעסתי בקושי.

"תציירו ציורים יפים, בסדר?", היא ביקשה. "אומרים שבלילה העצים מתעוררים ומסתכלים על המדרכות. ואם יש מספרים, הם אפילו משחקים קלאס".

"באמת?", פערה אחותי את עיניה. "זה לא מפחיד אותי, אני כבר גדולה". רק אני ידעת יעד כמה מבועתת הייתה.

ז'אנה ואליהו, האיש, בירכו אותנו לשלום. בעדינות הם חזרו אל ביתם, כניסה אחת לידנו. יום אחרי, כששבתי מבית הספר, ראיתי את ז'אנה יושבת בחלונה וסורגת. "מרסל, מה שלומך?", היא קראה אלי. "היי ז'אנה, הכל בסדר", הסתכלתי עליה מבין הסורגים. "את יכולה להיכנס אלי רגע? יש לי משהו בשבילך", היא ביקשה.

כך עשיתי. הרגשתי כאילו אנחנו מכירות שנים. נכנסתי אל ביתה. הוא היה חשוך. על הקירות ציורי שמן ישנים של יערות, זה כל מה שאני זוכרת. בעצם היו גם אגרטלים עם עיטורי זהב. היה בבית ריח כבד של זקנה ועצב. אל תשאלו אותי איך אני יודעת לאבחן ריח של זקנה. אני מניחה שגם אתם נתקלתם בו לא פעם.

"היי", ניגשתי אליה בחשש. "בואי, שבי לידי", היא ביקשה. התיישבתי על כיסא־ספה בצבע בורדו, משהו ישן אבל נוח. "איפה אליהו", שאלתי. "הוא הלך לסדר כמה דברים בעירייה, יבוא עוד מעט. את צמאה?", הסבירה. הנהנתי בראשי לשלילה. "את יודעת, מרסל, בבית הספר שממנו חזרת עכשיו עוד ילמדו אותך הרבה דברים", אמרה. "מתמטיקה, תנ"ך, נו, מה השם של זה, פיזיקה". שאלתי מה זה פיזיקה, "אין לנו את זה במערכת".

"נו, שוין", היא ביטלה אותי בידיה. "ילמדו אתכם בעיקר כל מה שלא צריך לדעת. שזה לא ידאיג אותך, כי את הדבר הכי חשוב את כבר יודעת". הקשבתי לה, מרותקת. המבטא הזר ניגן לאוזניי ועיניה הטובות כמו רצו לספר לי סיפור יפה, אז הקשבתי.

"את כבר יודעת לוותר", המשיכה. "לא פעם שמעתי אותך ואת אחותך רבות, מיד אחר כך את אמך צועקת עלייך, וידעתי שתוותרי בסוף. מפעם לפעם אני מביטה מכאן עלייך ועל ילדי השכונה. לוקחים לך כדור או גיר ואת מוותרת. אתמול אכלת ליקריץ! זה מעשה אמיץ בפני עצמו, מרסל".

דבריה ריגשו אותי. אז לא ידעתי לפרש זאת כך, אבל החום המוזר שהתפשט לי בבטן כמו הבהיר לי שמישהו מביט בי ורואה את כל מה שלא ידעתי אז להגיד או לספר. "את יודעת, מרסל, אני למדתי לוותר בדרך הקשה", היא סיפרה. "ויתרתי על אמא, על אבא, ואפילו על הפסנתר שלי. ויתרתי על הבית שהיה לי ועל עוד דברים. כשתגדלי, אם אחיה, אספר לך".

"למה ויתרת", שאלתי ופתאום הייתי קצת פחות גאה ביכולת הוויתור שלי. לא רציתי לאבד את אבי, את ביתי ואת צעצועיי. "כי אם לא הייתי מוותרת ומתעקשת, כמו שהתעקשו הוריי, סביר להניח שלא היינו משוחחות עכשיו".

***

לא הבנתי אז את דבריה. לא ידעתי שברחה מגרמניה עם אליהו רגע לפני שהכל התחיל. לא ידעתי על המברקים שהגיעו ארצה קצת אחרי המלחמה ועל בשורות המוות שקיבלה אחת אחרי השנייה. ואיך יכולתי לדעת? בת 7 הייתי, והעולם לא נראה דבר עצוב כל כך.

"את יודעת משהו?", היא המשיכה. "לכל אדם שמוותר מגיעה מתנה. הנה, תראי, למרות הכל יש לי בית. ואת רואה את הבד הגדול שם?". ז'אנה הצביעה לכיוון הסלון: "מתחתיו יש פסנתר. כן, אליהו קנה לי פסנתר".

חייכתי אליה וניגשתי אל הפסנתר. בלי רשות, הסרתי מעט מהבד שעטף אותו וניגנתי את יונתן הקטן, המנגינה היחידה שידעתי. ז'אנה צחקה. זו הפעם הראשונה ששמעתי את צחוקה.

"אין לי אבא ואמא, אבל אני בעצמי אמא, ואליהו אבא, ופה לא קר כמו בבית הקודם", היא אמרה. "צוחקים פה ואפילו מנגנים לי את השפן הקטן על פסנתר".

"יונתן הקטן", תיקנתי, ורק אז, לדעתי, נפל לי האסימון: עבדו עלינו, זו אותה מנגינה.

"בואי, מרסל" היא ביקשה. עזבתי את הפסנתר וניגשתי אליה. היא שלפה קופסה צבעונית מאחורי כיסאה והגישה לי אותה. "זה בשבילי?", שאלתי. "תפתחי ותראי", ביקשה. פתחתי את הקופסה. היו בה גירים צבעוניים, בובות קטנות של פו הדוב, טושים זוהרים וצבעי גואש. ומתחת לכל אלה סוכריות. המון סוכריות. בכל הצבעים והטעמים. "ז'אנה, תודה רבה", צהלתי וחיבקתי את האישה שעד אתמול הייתה זרה לי. היא לחשה לי בחזרה: "את הקופסה תחביאי, עליה אני לא מרשה לך לוותר".

***

שנה אחר כך היא הלכה לעולמה. כשעזרתי לאליהו להדביק את מודעות האבל, אף על פי שאמי אסרה זאת, אמרתי לו: "אליהו, אתה יודע משהו? איזה כיף שז'אנה לא ויתרה עליך".

הוא בכה מעט, ליטף את ראשי ולחש משפט בשפה זרה. שנה אחר כך הוא עלה השמיימה, אליה. ביום ההוא ניגשתי למכולת של ברוך, קניתי סוכריית ליקריץ ואכלתי אותה. הפעם היא לא הייתה מרה לי כלל. לבי השבור עמעם לי כל טעם.

***

למען המבוגרים

# פרויקט "מחזירים אהבה" נוסד על ידי עמותת מטב (ע"ר) הפועלת למען רווחת האזרחים הוותיקים בישראל. מטרתו היא לקדם את מעמד המבוגרים בחברה הישראלית, לעודד פעילות בין־דורית ולעורר מודעות ציבורית לתופעת בדידות הגיל השלישי והשפעותיה על איכות החיים.

זו השנה הרביעית ברציפות לפרויקט זה. הוא מתקיים במהלך כל חודש נובמבר, ויום השיא שלו הוא ב־29 בחודש, אז ייצאו רבבות ישראלים מכל המגזרים כדי להחזיר אהבה למבוגרים הקרובים אליהם, וגם לרחוקים.

גם אתם מוזמנים לקחת חלק בפרויקט ולהגיע לבקר בן משפחה או שכן מבוגר, לצאת איתם לפעילות משותפת או להציע להם עזרה וסיוע או תשומת לב והקשבה, בתקווה שמהלך זה יהפוך לחלק מחיי השגרה של כולנו. דלמען המבוגרים

גם אתם מוזמנים לקחת חלק בפרויקט ולהגיע לבקר בן משפחה או שכן מבוגר, לצאת איתם לפעילות משותפת או להציע להם עזרה וסיוע או תשומת לב והקשבה, בתקווה שמהלך