בגיל 6 הבנתי מהי בדידות. לא ידעתי לקרוא לה בשם או להגדיר אותה במילים, אבל הרגשתי אותה שורפת לי בבטן ומושכת את חבלי הדמעות שמאחורי שתי עיניי. היא הייתה ניצבת מולי במלוא תפארתה בכל יום שבת, מבעד לזגוגית חלון הרכב ששעט על שבילי הקיבוץ והתרחק מסבתא שושנה.
 
סבתא שושנה, עם עיני התכלת הענקיות, עלתה לארץ מפולין ב־1932 ובנתה במו ידיה את המדינה הזאת. את כל חייה היא העבירה בקיבוץ עין כרמל הפסטורלי, שהפך להיות עצוב יותר כשהתאלמנה בגיל 56 מבעלה. היא נשארה לבד, בחדר הקטן שלה, ובכל יום שבת בבוקר היינו עולים לסובארו של אבא שלי ונוסעים לבקר אותה.
 
בניגוד לביקורים אצל סבתא פרידה העיראקית, שסירי קובה סלק מהבילים וקריאות “בדלק!" רותחות קישטו אותם, הביקורים אצל סבתא שושנה היו אחרים. היא הייתה עומדת על שביל הגישה - מסורקת, מצוחצחת ונקייה - מחכה שנפוצץ את בועת הבדידות העקשנית שלה עם צחוק של ילדים, ריח של טושים ובלגן שרק נכדים יודעים לעשות.
 

הייתי נכנס לחדר שלה, שתמיד היה מסודר. מסודר כל כך, שאי אפשר היה לנחש שמישהו חי בו. הייתי קופץ על הספה ופותח את המקרר וגורר את הכיסאות, וכשאמא שלי הייתה גוערת בי בקול מורתי וסמכותי: “תירגע!", סבתא שושנה הייתה מחייכת ולוחשת: “תני לו, זה בסדר", כאילו רק חיכתה שמישהו יבוא וירעיש, ויהפוך, ויברא קצת חיים בחלקת האלוהים הקטנה והמפויחת שלה.
 
אחר כך היא הייתה מושיבה אותי על הכיסא הירוק, מורידה ארגז קרטון מהמקרר, שולפת קרמבו, מניחה אותו על צלוחית ומגישה לי אותו עם כפית. “מי אוכל קרמבו עם כפית?" שאלתי בעיניים פעורות של ילד, ואמא שלי, בתנועות מהירות וחדות, הייתה מסמנת לי לאכול אותו ולשתוק.
 
ואז היינו יוצאים לטיול בחוץ – חדר אוכל ואז משק חי ואז קצת נדנדות, ותמיד בסוף סבתא הייתה לוקחת אותי לטפס על ערימות הכותנה הלבנות ששכבו כמו עננים בפנסיה.
 
איזו תמונה מוזרה – ילד קטן עם עיניים ירוקות מתרוצץ ממקום למקום, מתגלגל על השבילים של הקיבוץ, מושך בידה של אישה זקנה עם עיני תכלת, והיא - מתנשמת בכבדות, מזיעה, בקושי הולכת, אבל פשוט לא מסוגלת להגיד לו “לא".
 
כשהיינו חוזרים לחדר, היא תמיד הייתה קוטפת לי מנגו מהעץ וחותכת לי אותו ריבועים־ריבועים, ועיני התכלת שלה היו הופכות אפורות. המנגו תמיד סימל את סוף הביקור.
 
ההורים שלי כבר הראו סימנים של חוסר סבלנות, וסבתא שושנה הייתה מתחילה לשאול שאלות, העיקר למשוך עוד כמה דקות איתנו, העיקר לזכות בעוד כמה רגעי חסד עם הנכד שלה. העיקר לא להישאר לבד.
 
והנה שוב אותו טקס – אני לא מסכים לחזור הביתה. אני רוצה להישאר עם סבתא. אבא ואמא כבר ממהרים. אני מתחיל לבכות ומאיים שאני לא זז. היום, ממרחק הזמן, אני מבין שההתעקשות הזאת שלי להישאר לא הייתה נעוצה בכיף החיוור שהייתי עושה בקיבוץ המנומנם, באוכל הדלוח של סבתא שושנה או בחדר הקטן שלה, שהיה כל כך לא מזמין לשטויות מופרעות של ילדים. ההתעקשות שלי להישאר נולדה מתחושת בטן נאיבית של ילד, שהבין שאם אנחנו הולכים – היא נשארת שוב לבד. היא חוזרת למיטת היחיד שלה, בחיי היחיד שלה, לקומקום השורק שלה, שמפר בצווחות קצובות את השקט המחריד, היא חוזרת לעץ המנגו שמפיל את פירותיו לאדמה כי אין מי שיקטוף ממנו, היא חוזרת לארבעה קירות, לכיסאות דוממים, לריח של זקנה. ואין שום ילד עם עיניים ירוקות שיתזז אותה על השבילים של הקיבוץ, ואין ערימות כותנה לבנות, ואין כתמים של שוקולד על המפה, ואין אף אחד שלרגע אחד קטן יוציא אותה מכלוב הזקנה שלה, ישכיח ממנה את כובד השנים ויכתים את הקירות הלבנים האלה בצחוק דבילי.

מי אוכל היום קרמבו עם כפית? נעם חורב. צילום: אלוני מור

 
***
 
בסוף הייתי נכנע. הערב היה יורד, והיא הייתה מלווה אותנו לחניה. שנייה לפני, היא הייתה לוקחת אותי הצידה, דוחפת לי מעטפה לבנה ואומרת לי: “תקנה לך משהו יפה". בתוך המעטפה תמיד היה נח שטר מגוהץ של 50 שקל. לא פחות ולא יותר. אלוהים, כמה תמימות.
 
הייתי נותן לה חיבוק אחרון ומתמסר, והיא הייתה נבוכה לנוכח הפגנת האהבה מכמירת הלב שלי.
 
היינו נכנסים לסובארו, אבא היה מתניע, אני הייתי מדביק את העיניים לזגוגית ומנופף לה לשלום. האוטו היה מתרחק, אבל היא הייתה נשארת לעמוד. לא זזה. עד שנעלמנו מטווח הראייה שלה לחלוטין.
 
במהלך כל הנסיעה הייתי שותק. אמא שלי קלטה והבטיחה: “אל תדאג, נבוא לבקר את סבתא גם בשבת הבאה".
“אבל מה היא תעשה לבד עד אז?", מלמלתי מתחת לשפם שעוד לא היה לי.
*
 
כשהודיעו לי שסבתא שושנה נפטרה הייתי בן 16. הכל נפל עלי בבום. הריח של המנגו ועיני התכלת והכותנה והמעטפה עם השטר. אם הייתי יכול, הייתי חוזר לשם, לרגעים המדויקים האלו, חזק וגדול ומבין יותר, ונלחם בהורים שלי כמו אריה כדי להישאר. הייתי הופך כיסאות, וטורק דלתות, וצועק בקול, ועושה מלחמת עולם שלישית, רק לא ללכת כל כך מוקדם ולהשאיר אותה לבד. רק לא להשאיר אותה לבד.
 
שעון חורף. הערב יורד מוקדם, בתחזית מדברים על סערות, משהו באוויר משתנה. אני קופץ למכולת השכונתית, אורז מצרכים בשקית וחוזר הביתה. מול החלון הגדול אני מצליח לתפוס קרע של תכלת, כמו העיניים של סבתא שושנה. אני מוריד מהמקרר ארגז, מניח לי קרמבו על צלוחית, מוציא כפית מהמגירה, אוכל אותו בביסים קטנים, וכל כך מתגעגע אליה. ד
למען המבוגרים
הסיפור שמתפרסם כאן הוא חלק מהפרויקט "מחזירים אהבה" שיזמה עמותת מטב (ע"ר) הפועלת למען רווחת האזרחים הוותיקים בישראל, במטרה לקדם את מעמד המבוגרים בחברה הישראלית, לעודד פעילות בין־דורית ולעורר מודעות ציבורית לתופעת בדידות הגיל השלישי והשפעותיה על איכות החיים. הפרויקט, שנערך זו השנה הרביעית ברציפות, מתקיים במהלך כל חודש נובמבר ויום השיא הוא ב־29 בנובמבר, אז ייצאו רבבות ישראלים מכל המגזרים להחזיר אהבה למבוגרים הקרובים אליהם, וגם לרחוקים. גם אתם מוזמנים לקחת חלק בפרויקט ולהגיע לבקר בן משפחה או שכן מבוגר, לצאת איתם לפעילות משותפת או להציע להם עזרה וסיוע, תשומת לב והקשבה, בתקווה שמהלך זה יהפוך לחלק מחיי השגרה של כולנו.