צחי קריגמן, אביה של שלומית ז"ל, איבד את בתו הבכורה בפיגוע בבית חורון בשבוע שעבר. כשביקרנו אותם בתחילת השבעה הובהר לנו כי אין בכוונתו לדבר עם התקשורת. "זה קשה לו מדי", אמרו. גם להלוויה התבקשו הכתבים לא להגיע. ההספד שלו היה תמציתי וקצר. עכשיו, שבוע לאחר האסון שנחת עליו, הוא ביקש לדבר, לספר על בתו, על הקשר המיוחד שהיה לו עמה ועל אישיותה כבת למשפחה בת תשע נפשות. 

"היינו הורים די צעירים", פותח צחי, "אני הייתי בן 23 ונעמה אשתי רק בת 20. שלומית הייתה בתנו הבכורה, וזה אומר הרבה. לא היה קל לגדל אותה. היא הייתה עצמאית מאוד. מצד אחד היא הייתה ילדת טבע כזאת, ומצד שני היא ידעה מה היא רוצה. היא הייתה ילדה של שלום ואמת בו־זמנית. שילוב לא פשוט. היא הייתה ככה, מה שרואים. בלי פוזות ובלי משחקים. היא הייתה אומרת לאנשים ישר בפרצוף את מה שהיא חושבת עליהם, ולא הייתה מבינה למה אנשים נעלבים ממנה, הרי היא אמרה את האמת, ותמיד הייתה אומרת את המילה האחרונה". 
את השנה הראשונה של השירות הלאומי שלה עשתה שלומית באריאל, שם לימדה יהדות בבתי ספר חילוניים. "זה היה כל כך חשוב לה שיבינו, שידעו", הסביר אביה, "היא אף פעם לא דיברה במונחים של 'לקרב' לדת, היא סירבה להחזיר בתשובה." החיבור בין דתיים וחילונים הוא אחת הסיבות שהביאו אותה לבחור להיות קומונרית של בני עקיבא בשנת השירות השנייה שלה, דווקא ביישוב המעורב בית חורון. 

"היא אהבה מאוד את בית חורון ואת העבודה שם, למרות הקושי הגדול של חינוך ילדים חילונים תחת הדגל של בני עקיבא", מודה צחי. העבודה באחד מהסניפים המעורבים היחידים בארץ הצריכה רגישות רבה, תוך הימנעות מססמאות דתיות. "שלומית ידעה לשחק בין הדברים, אבל היא גם ידעה להיות קשוחה. היא מעולם לא פרצה את גבולות הדת שלה". 

הנשיא ריבלין בבית המשפחה. צילום: מארק ניימן, לע"מ
גם הזוגיות שלה נקטעה באיבה. במשפחתה קיוו שהזוג יתחתן. "החבר שלה, נועם, חיזר אחריה כמעט שנה. הוא קלט את העומק הפנימי שלה. הוא הודיע לה 'מה שתגידי לי – אני אעשה, חוץ מלהיות דתי'. הקשר הזה מאוד הדאיג אותנו בהתחלה, אף שאהבנו אותו מאוד. יום אחד היא הסבירה לי שההבדלים בין דתיים לחילונים כפי שהיא תופסת אותם הם הבדלים חיצוניים בלבד. 'אם אנחנו יושבים על הספה בשבת, הוא משחק במחשב ואני קוראת ספר – זאת השבת שלנו ואין לאף אחד מאיתנו בעיה אם זה'. היא ידעה לגשר, ידעה להכיל. 
"בפעם הראשונה שהיא נסעה אליו להרצליה שאלתי אותה איך היה בגוב האריות. כי כמו שהם לא מכירים אותנו – גם אנחנו לא מכירים את הצד השני. וזה שפוגשים אותם בצבא ובעסקים זה בסדר, אבל חבר וחברה זה הרבה יותר חיכוך. נניח, כשכל החבר'ה יוצאים, פתאום כולם מחפשים במשך שעתיים אחר מסעדה כשרה". 
השבוע הייתה אמורה שלומית לחגוג את יום הולדתה ה־24, ונועם תכנן להציע לה נישואים באותה יום. למרות הקשר העמוק של בני הזוג, הפעם הראשונה שהוריהם נפגשו הייתה ליד מיטתה של שלומית כשעוד הייתה פצועה אנושות. מאז הלך הקשר בין המשפחות והתהדק, ומשפחתו של נועם יושבת שעות ארוכות אצל קרגימן בשדמות מחולה, משרטטת בעיני רוחה את מי שכמעט הייתה כלתם. 
"הרצח ריסק את נועם לחלוטין", מעיד צחי, "הוא הגיע אלינו לשבעה, אחיו הגיע בעקבותיו, חזר במיוחד מטיול בדרום אמריקה שהוא עשה אחרי הצבא. תוך 24 שעות הוא כבר היה פה. גם החברים הקרובים של נועם יושבים לידו ולא זזים ממנו. המשפחה של נועם מגיעה הנה ומגלה אנשים רגילים, כמוהם בדיוק, שכל מה שמפריד ביניהם הוא חיצוני בלבד. מה זה משנה לבן אדם שומר שבת אם מישהו מחלל שבת לידו? אני לא יודע אם זה משנה. אני מנסה לחשוב על זה. אף פעם לא הבנתי את מריבות הדת האלה. גם לנעמה אשתי זה לא ברור. היא תל אביבית במקור, והיא רגילה הייתה לראות חילונים בשבת. ככה גם חינכנו את הילדים שלנו. שלומית לא הרגישה סתירה".
לקראת סוף השיחה מהרהר האב צחי וממלמל: "אני חושב שהיא נרצחה מאושרת. היא הייתה מוקפת בכל מה שהיא אהבה: היא נרצחה בבית חורון, יישוב שהיה יקר לה מאוד, קרוב מאוד לבית שבו נולדה, היא הייתה מוקפת בעבודתה, בספרים שאהבה ובאהבה של החבר שלה שהיא אהבה מושלמת. הלוואי שזה יהיה מסר לכל האנשים: שיעשו את מה שהם אוהבים ואת מה שעושה אותם מאושרים". 
כשעולה שאלת הנצחת בתו, קריגמן האב פוסל אפשרות של הנצחה דוממת, כלומר פסלים או חדרי ההנצחה עם תמונות דוהות. הוא מתאר את השבת הראשונה בלי שלומית, שכבר הונצחה בקמפוס מעורב באוניברסיטת חיפה. "אבל נועם הוא ההנצחה הכי גדולה. אני רוצה שהוא יתחתן ויביא ילדים, שיהיו כמו הנכדים שלי ממנו".