בימים שבהם כולם עוסקים במי ידע מה ומי "גוזר את הקופון" בבניית הספינות והצוללות של חיל הים הישראלי בגרמניה, כדאי להיזכר בסיפור הלא ייאמן של בניית הסטי"לים הראשונים ויצירת שיתוף הפעולה עם הגרמנים, רק 15 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה.

ביוגרפיה חדשה שתצא לאור בינואר ("האש והדממה: סיפורו של יוחאי בן נון, מייסד שייטת 13" מאת אבנר שור, אבירם הלוי וטל בשן, הוצאת כתר), על אלוף במיל' בן נון - מי שהיה מפקד הקומנדו הימי בימיו הראשונים ומפקד חיל הים בתחילת שנות ה–60, מתארת כיצד שינה בן נון את תפיסת הלחימה של חיל הים, ולחם לבניית הסטי"לים והצוללות חרף התנגדות המטכ"ל; איך נוצר שיתוף הפעולה עם המספנות הגרמניות בסודיות מוחלטת, ואיך נבנו הסטי"לים על פי מודל ספינת היגואר הנאצית, כשאנשי חיל הים עובדים מול מהנדסים ימיים יוצאי הוורמאכט.

כשנחשף שיתוף הפעולה עם הגרמנים ב–1965 נעצר הפרויקט, אך הם הבטיחו להמשיך לממן אותו בחשאי, כל עוד ישראל לא תבנה כלים ימיים על אדמת גרמניה. כך נדדה בניית הסטי"לים למספנות בשרבורג שבצרפת, ובניית צוללות ה–T ("לוויתן", "דולפין" ו"דקר") לפורטסמות באנגליה - מה שלא הפריע לגרמנים לממן ולבנות אצלם את הדורות הבאים של הצוללות והספינות הישראליות, עד עצם היום הזה. האם גם אז עבדו מתחת לרדאר לצורך בניין הכוח? מסתבר שכן, אבל ללא עורכי דין ומתווכים, וללא רווח אישי. מיוחד למוסף: פרק מסיפור בניית הכוח הימי המודרני של מדינת ישראל - גרסת ימי התום.

***

1960, עם כניסתו של יוחאי בן נון לתפקיד מפקד החיל, מצבו של חיל הים היה בכי רע. כל כוח הלחימה שלו התבסס על שלוש משחתות ישנות וכבדות תמרון - מטרה אידיאלית לטילי אויב - שתי צוללות משופצות מימי מלחמת העולם וצי קטן של ספינות טורפדו מוגבלות מאוד בכוח האש שלהן.

בד בבד, חלו באותה תקופה התפתחויות מרחיקות לכת במערך הנשק של האויב: המצרים והסורים החלו להצטייד ברכש סובייטי, שכלל משחתות סקורי, צוללות חדישות וספינות טילים משוכללות, שנשאו עליהן טילי סטיקס סובייטיים. אנשי חיל הים ראו בעיניים כלות את הצבאות האויבים מתאמנים, בכוחות משימה משולבים, על ניתוק השיט וחסימת עורקי החיים של ישראל. כל הסוגיות הללו חייבו תשובה, ומהר.

יוחאי סבר שהפתרון הוא בניית חיל ים חדש ושונה לחלוטין מזה הקיים: זריז, חכם ורב–שימושי, תוקפני בהרבה. השפעת עקרונות הלחימה של הקומנדו הימי, שממנו צמח, ניכרה היטב בתפיסתו: כשאתה קטן ומוקף אויבים שעוצמתם הפיזית עולה על שלך, טען, אזי "בתחבולות תעשה לך מלחמה".

"בתחבולות תעשה לך מלחמה". האלוף  במיל' יוחאי בן נון. צילום: משה פרידן, לע"מ"בתחבולות תעשה לך מלחמה". האלוף במיל' יוחאי בן נון. צילום: משה פרידן, לע"מ

במקום דגמים ספורים של סוגים שונים של כלי שיט, שלעולם לא יהיה אפשר להפעילם יחד ככוח מכריע, טען יוחאי, יהיה זה חכם דווקא "לשים את כל הביצים בסל אחד" - להתחדש במערך אחיד של ספינות זריזות, מצוידות בטילים מונְחים ובתותחים אוטומטיים, שיוכלו לרכז כוח כאגרוף קפוץ ולהתמודד הן עם משחתות, הן עם ספינות טילים של האויב והן עם צוללות.

באמצעות חשיבת מטה משותפת שהנהיג יוחאי, התפתח בהדרגה המפרט הראשוני של הספינה: היא תהיה מהירה מכל כלי שיט אחר מסביב, היא תוכל לשוט במהירות רצופה לטווח הפלגה של כ־1,000 מייל, גם בים סוער; היא תוכל לפעול באופן עצמאי, או כחלק מכוח משימה, ויהיה בה איזון בין כושר התקיפה לבין כושר ההתגוננות.

הוא הציג את התקציב הנדרש על פי הערכת חיל הים: 40 מיליון דולר לשבע שנים. את מחצית כהונתו הקדיש יוחאי למאבק על הכנסת הפלטפורמות החדשות. למזלו, שמעון פרס, שהיה אז סגן שר הביטחון, קיבל את עמדתו ותמך בה בגלוי. בעזרת פרס, כמו גם באמצעות עבודת שכנוע קשה וממושכת, עדכן המטכ"ל, אחרי מאבקים רבים, את תפיסתו בנוגע לחיל הים. סוף–סוף הבינו שם את מה שטען בן נון: למדינת ישראל יש בעיה ימית אמיתית, ודרוש חיל חזק ותוקפני כדי להתמודד עמה.

ההסכם החשאי

במרץ 1960, במלון "וולדורף אסטוריה" בניו יורק, נחתם הסכם חשאי בין ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן־גוריון, לקנצלר גרמניה המערבית, קונרד אדנאואר - מעין נספח להסכם השילומים בין שתי המדינות. בין השאר סוכם בו כי הגרמנים יסייעו בחימוש צה"ל, בסכום כולל של כ־60 מיליון דולר. את הנשק לחיל הים - ספינות טורפדו מהירות וצוללות מדגם T, בסכום כולל של כ־12 מיליון דולר, סוכם שיספקו הגרמנים בעצמם. התנאי לעסקה, בעידן שבו לא כוננו עדיין יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל לגרמניה המערבית, היה חשאיות מוחלטת.

בנובמבר 1960 נשלח צוות חוד, בראשות מפקד יחידת הסט"רים, יצחק שושן, ומפקד מספנת חיל הים יהושע להב, לסיור ראשון במספנות הצי של נורווגיה, שוודיה, בריטניה וגרמניה, במטרה לאתר דגם שישמש בסיס לכלי המהיר והמשוכלל שהתווה מפקד החיל.

במטה חיל הים היו ויכוחים אינספור בשאלת הדגם המתאים. הבריטים ניסו למכור לחיל הים דגם נחות יחסית, של טרפדת מסוג דארק. אחרים, ביניהם שלמה אראל, תמכו בנאסטי הנורווגי. בסופו של דבר התגבשה ההמלצה שדגם היגואר הגרמני הוא המתאים ביותר כפלטפורמה לספינה העתידית של החיל, בזכות גודלו ומבנהו - החלטה שבחלוף השנים התגלתה כלא פחות ממבריקה.

הוא היה באס־אס?

הדגם המדובר, שמשמש עד היום כפלטפורמה לסטי"לים של חיל הים, אותר די במקרה. על הגילוי חתום יוסק'ה רום, המנהל הטכני של שייטת הצוללות באותה עת, שנשלח על ידי יוחאי לסיור בבסיס הצי הגרמני בעיר קיל. תחילה ביקר רום בבית הספר הימי לצוללות, ומשם נלקח לסיור בשייטת היגוארים. רום הועלה על דגם ניסיוני חדש, ששמו יגואר 40 - כלי בעל הרבה יותר כוחות סוס, מהירות ועוצמה מהיגואר שהכיר מסיורים קודמים.

כשחזר לארץ מיהר רום, מלא התפעלות, לדווח בכתב על התגלית החדשה. איש לא התייחס לדוח, ורום חזר לעיסוקיו והעניין נשכח ממנו. יום אחד טלפן אליו ביני תלם, אז סגן רמ"ח ים, ועדכן אותו שעומדת להתקבל החלטה בנושא, ככל הנראה על רכישת הנאסטי הנורווגי. הוא הוסיף שקרא את הדוח על היגואר, אבל איש אינו מכיר את הדגם הזה, ולפיכך אינו מוכן לקחת את הסיכון. האם רום יהיה מוכן לחתום על מסמך המצהיר שכל מה שראה ודיווח על היגואר אכן מדויק? רום השיב שכן, והדוח שלו הכריע את הכף לטובת הכלי הגרמני.

טמונה מידה של אירוניה היסטורית בעובדה שדווקא היגואר - הסירה המהירה ששימשה את גרמניה הנאצית, נמצאה מתאימה ביותר לתפקד כפלטפורמה לכלי השיט העתידי של חיל הים הישראלי. 15 שנים בלבד אחרי השואה וסיום מלחמת העולם, מצאו עצמם אנשי חיל הים מתדיינים במרץ עם פקידים ואדמירלים גרמנים - רבים מהם, מן הסתם, לוחמים לשעבר בצי ההיטלראי.

אם לבן־גוריון או למי מבכירי החיל היו דילמות מוסריות בנושא, הרי שהן לא צפו על פני השטח. השיקול המקצועי דחק את העבר לקרן זווית. או, כפי שאמר לימים יוסק'ה רום: "השתדלנו לא לערבב שמחה בשמחה". בינם לבינם, עודדו אנשי המשלחת הישראלית את עצמם באמירה שרוב אנשי הצי הגרמני היו חיילים מקצועיים ששירתו בים, ולא השתתפו בפעולות ההשמדה, אולם כשפגשו קצין בגיל ה"מתאים", האי־נעימות צפה ועלתה.

קצינים כאלה לא חסרו - מפקד המודיעין הימי, למשל, אוטו קרצ'מר, דמות דומיננטית ביותר בדיונים, היה צוללן בעל עיטור צלב הברזל של הוורמאכט, שישב בשבי הבריטי. במפעל ציוד של נשק נגד צוללות בעיר ברמן, פגשו חברי המשלחת את פרופ' גבלר, שהיה המתכנן הראשי של צוללות הוורמאכט. "באחד הביקורים עם יוחאי ניסו להפגיש אותנו גם עם האדמירל דיניץ, אביר הצי הגרמני במלחמה", סיפר רום, "אבל מזה הצלחנו להתחמק". חיים שחל, המהנדס הראשי של הפרויקט, סיפר שתהה אם הגרמני שעבד מולו היה באס–אס. באחד המפעלים לקח אותו הצדה מהנדס גרמני מבוגר, שניסה להסביר לו ש"כל מה שקרה" נודע לו ולחבריו רק לאחר סיום המלחמה.

ב־1963, לאחר עבודה אינטנסיבית של בניית אפיוניו של הסטי"ל המיועד, הציג יוחאי את תפיסת הסטי"ל בפני המטכ"ל. באותה שנה אישרה הממשלה את הזמנת שש הספינות הראשונות מגרמניה. פיתוח הסטי"ל יצא רשמית לדרך. עלות הבנייה של כל ספינה הגיעה לשני מיליון דולר (לא כולל מערכות החימוש) - סכום מגוחך במושגי היום, אבל סכום עתק במושגים של אז.

המצאה ישראלית

נציגי חיל הים, בראשותו של שלמה אראל, סגנו של יוחאי, החלו להתדיין בחשאי עם הגרמנים. ההקפדה על חשאיות ומידור הייתה כה גדולה, עד שבמספנת "האחים לורסן" הגרמנית - מספנה בבעלות משפחתית בעיר ברמן שייצרה את היגואר, לא ידעו בתחילה מיהו המשתמש הסופי - מנהליה סברו שהדגם מיוצר עבור הצי הגרמני. בהיעדר יחסים רשמיים עם גרמניה, נאסר על הישראלים לגור בבתי מלון גרמניים, והם לנו במעונות בבסיסים צבאיים גרמניים.

למרות יתרונותיו הבסיסיים, נדרשו לא מעט שינויים באפיוני הסט"ר הגרמני על מנת להפוך אותו לסטי"ל העוצמתי והמשוכלל שעליו חלמו יוחאי ואנשי המטה שלו. כאשר הרצה אראל על השינויים הנדרשים בפני קבוצת מהנדסים כבדי ראש של משרד הביטחון הגרמני, שאל אותו בסיום ראש הקבוצה: "תגיד לי, בבקשה, פסנתר כנף לא תרצו על האונייה הזאת?".

הסטי"ל היה המצאה ישראלית מקורית, פריצת דרך של ממש. "ספינת טורפדו ראשונה מסוגה, שהיא בעצם אוניית קרב קטנה", כפי שנהגו אנשי המשלחת הישראלים להסביר לעמיתיהם הספקנים.

אלא שהגרמנים השמרנים התקשו לעכל את החדשנות הישראלית, מה שגרם לחודשים ארוכים של דיונים ועיכובים. לגרמנים הייתה תפיסת עולם מגובשת על הזזת כל בורג ובורג. בשלב מסוים נראה שהעסק הולך לקראת מבוי סתום, למרבה חרדתו של שמעון פרס, שהפציר בראשי החיל: "אל תבלבלו שם את המוח, תיקחו את מה שיש, אחרת לא תקבלו כלום".

בשלב זה דרש אראל ליצור קשר ישיר עם המהנדס הראשי של מספנת "לורסן". תחילה נענה בשלילה - המהנדס הראשי כלל לא מכיר את הפרטים, הודיעו לאראל, ולא יודע דבר וחצי דבר על ה"בעיה הישראלית". אולם מרגע שהחלו להרגיש בעצמם שאין למשבר פתרון באופק, נעתרו. למרבה הפלא, הכימיה בין אראל למהנדס הראשי, לורסן בעצמו, הייתה מיידית ואפשרה לסכם את כל הפרטים שהיו במחלוקת. "השמיים נפתחו", השתומם אראל. לימים אף התברר ה"קשר הישראלי" של משפחת לורסן: אחד מאחיה היה קצין בצוללת גרמנית שטובעה בים התיכון וישב בשבי בלטרון. עולם קטן.

גרמניה מסתבכת

במרס 1965, רגע לפני שנשמעו קולות חיתוך המתכת במפעלי האחים לורסן בברמן, נעצר פרויקט הסטי"ל בחריקת בלמים. חלקם של הגרמנים בסיוע הצבאי לישראל, שעמד בניגוד לחוקי הבונדסטאג הגרמני, אשר אסר הספקת אמצעי לחימה לאזורי עימות, נחשף.

בעקבות הגילוי הפעילו מדינות ערב לחץ כבד על גרמניה המערבית, ששכנע אותה להכריז על הפסקה מיידית של הספקת הנשק לישראל. ואולם הכרזתה זו של ממשלת גרמניה המערבית סיבכה אותה עוד יותר, הפעם בזירה הבינלאומית. כעת טענו נגד גרמניה שהיא מפרה הסכמים, בדומה לממשלת הרייך.

בנסיבות החדשות שנוצרו הסתבכה גרמניה המערבית יותר ויותר במזרח התיכון, שהיה במצב עדין ונפיץ ממילא. המשבר הקרין גם על היריבות הדו־גושית ועל יחסי גרמניה המערבית עם שכנתה הלא ידידותית ממזרח.

בניסיונה להלך בין הטיפות, החליטה הממשלה הגרמנית שלא להשלים את הספקת הנשק לישראל, כדי שלא תואשם בהפרת האיזון במזרח התיכון - אך בד בבד החליטו הגרמנים, כמעין פיצוי, לכונן, לראשונה, יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל. המחיר היה ניתוק היחסים של כל מדינות ערב עם גרמניה המערבית, למעט מרוקו, תוניסיה ולוב.

לוי אשכול בבטן הצוללת על הפריסקופ. צילום: משה מילנר, לע"מלוי אשכול בבטן הצוללת על הפריסקופ. צילום: משה מילנר, לע"מ

אבל גם ההתפתחות החדשה לא הבטיחה את גאולתם של אנשי חיל הים. ממשלת גרמניה המערבית טענה שהיחסים הדיפלומטיים עם ישראל מבטלים את הצורך בהספקת הנשק הנותר, וניתן להמירו בעזרה כלכלית. הגרמנים הבטיחו לממן את השלמת פרויקט הסטי"לים - ובלבד שייעשה על אדמת כל מדינה אחרת, ולא אצלם.

בדיון מטה קודר הודיע יוחאי רשמית על מותה של האופציה הגרמנית. לא נותר אלא למצוא דגמים אחרים שיחליפו את היגואר במדינות אחרות - גם כשהן כלל לא נתנו עדיין את הסכמתן לשיתוף הפעולה.

בינתיים המשיך אראל, בברכת יוחאי ובחשאי, להיאבק בשוחות הגרמניות על המשך הפרויקט. הוא הודיע למספנת "האחים לורסן" שחיל הים רוצה להשתמש בשרטוטים שהפיק בעזרתה. "עבדנו שנתיים כדי למצוא פתרון למשהו שכל המומחים אמרו שאי אפשר לבצע - לא נתחיל עכשיו מאפס", אמר להם אראל. הגרמנים סירבו "לייצא" ידע גרמני, אולם המגעים נמשכו, בעזרת שליח מיוחד של ממשלת גרמניה המערבית, שטס הלוך ושוב בין ירושלים לבון.

עבודה חשאית בשרבורג

בשלב הזה הוטל סימן שאלה גדול על הפרויקט כולו. אנשי המטה של יוחאי נסעו בכל רחבי אירופה והגיעו אפילו עד יפן כדי לחפש מספנות חלופיות לבניית הסטי"ל. בכל מקום חששו להתעסק איתם, בגלל החרם הערבי.

באחת מנסיעותיהם עצרו יוחאי וחיים שחל ברומא, לפגישת עדכון עם שמעון פרס. בעת שפרשו בפניו את מגילת הצרות שלהם, צלצל לפתע הטלפון - על הקו היה מוקה לימון, ראש משלחת הרכש של משרד הביטחון בפריז, שסיפר שמצא מספנה פרטית קטנה ליד שרבורג, Construction Mechanique de Cherbourg שמה, שעבדה בעבר בשיתוף פעולה עם "האחים לורסן", והיא תוכל כנראה לייצר את הספינות בשביל ישראל.

בעל המספנה, פליקס אמיו, היה צרפתי טיפוסי, שבנה בתקופת הכיבוש הנאצי שולות מוקשים בעבור הגרמנים. גם כאן, כמו בגרמניה, נדחק העבר הבעייתי הצדה לטובת צורכי השעה, אלא שבמקרה הזה, אותו עבר אפל הוא שאפשר את שיתוף הפעולה.

כשכבשו הגרמנים את שרבורג, סיפר אמיו, נאמר לו: "או שתעבוד בשבילנו ותעשה מה שנגיד לך, או שנחסל אותך", מה שלא הותיר לו, לדבריו, ברירה אלא לשתף פעולה. אלא שלאחר המלחמה סומן אמיו כמשתף פעולה, וממשלת צרפת נמנעה מלהעביר לו פרויקטים. "הוא היה מאוד ממורמר על הצרפתים, ואנחנו הרווחנו מזה", סיכם שחל.

בעזרת אמיו, שניהל עדיין קשרים עסקיים עם מספנות "לורסן", שוכנעו הגרמנים להתיר סוף־סוף את מסירת הידע. סוכם כי הייצור ייחשב צרפתי, על מנת שהקשר עם מספנות "האחים לורסן" לא יעורר את חשדות הממשלה הגרמנית למודת השערוריות.

ביוני 1965, לאחר מו"מ אינטנסיבי, נחתם בחווילה המפוארת של אמיו בשרבורג חוזה בשלוש שפות - גרמנית, אנגלית וצרפתית. "על פני שדות מרעה מקסימים, יער צפצפות ונוף פסטורלי, חתמנו סופית את העסקה", בישר יוחאי במכתב לאשתו.

לימים הוכיח אמיו את נאמנותו לישראל, כאשר הוטל עליה האמברגו הצרפתי - הוא שיכן את הצוותים הישראלים שסולקו מבסיס חיל הים הצרפתי אצלו במספנה. בתום הפרויקט בא אמיו על שכרו: המוניטין שיצאו למספנה בעקבות בניית הסטי"ל הישראלי הביאו עמם הזמנות לייצור סטי"לים עבור צבאות רבים בעולם, לרבות בניית 20 סטי"לים עבור הצי הגרמני.

הצלחה במלחמת כיפור

הפרויקט המורכב של בניית הסטי"ל, שנשא את שם הקוד "שלכת", התנהל במשך ארבע שנים אינטנסיביות, לאורכה ולרוחבה של אירופה. בצרפת נבנו הספינות, בסך הכל תריסר, וכן המכ"ם; מערכות ההנעה וגילוי הצוללות נבנו בגרמניה. מכ"ם בקרת האש, ראש הביות של הטיל ורכיבים נוספים בלוחמה האלקטרונית פותחו ויוצרו באיטליה. הולנד תרמה את חלקה בבניית מרכז הבקרה האלקטרוני. בישראל פותחה מערכת הנשק במפעל ב' בתעשייה האווירית (לימים מב"ת), ומכשירי הקשר פותחו ויוצרו בתדיראן ובאלביט.

קציני ועובדי הפרויקט מצאו את עצמם מתעופפים הלוך ושוב בכל רחבי אירופה, טסים במה שכונה בהומור "El–Al Militair" - מטוסי דקוטה מיושנים של חיל האוויר. הקצינים ואנשי הצוות ישבו במטוס דחוסים בין ארגזי ציוד ומזוודות, ללא חימום. בגבהים, היכן ששרר קור אימים, היו פותחים את המזוודות ומתלבשים בזריזות בכל המחלצות שלקחו עמם לחורף האירופי.

ב־11 באפריל 1967 הושק בישראל הסטי"ל הראשון, אח"י מבטח. שבע ספינות נוספות הגיעו לארץ לאחר מלחמת ששת הימים, והשאר, חמש במספר, נתקעו בצרפת עקב האמברגו שהטיל הנשיא דה גול על ישראל.

הספינות הללו הוברחו מצרפת לישראל ב־24 בדצמבר 1969, במבצע "ספינות שרבורג" הנודע, מבצע קלאסי ברוח המוטו של יוחאי, "בתחבולות תעשה לך מלחמה". יוחאי, שסיים את הפיקוד על החיל שלוש שנים קודם לכן, ב־1966, היה יכול רק לעקוב בעיניים כלות ובלב רחב אחר הנעשה, ולהתגאות לא רק בתעוזתם של פקודיו לשעבר, אלא גם ביכולת הפנומנלית של ספינות הטילים הקטנות: בארבעה ימים בלבד הן עברו את הדרך הארוכה מתעלת למאנש, דרך האוקיינוס האטלנטי, עד לנמל חיפה - 3,100 מייל בים סוער ובתנאי מזג אוויר קשים.

יוחאי לא זכה לראות את פירות חזונו מבשילים במלחמת ששת הימים, שפרצה כשנה לאחר פרישתו. חיל הים היה אז בשלב המעבר מהמשחתות לספינות הטילים, עם משחתת אחת כשירה לפעולה וספינות טילים תקועות בשרבורג. כל הפעולות שיזם החיל נכשלו והותירו טעם מר של החמצה.

נדרשו שש שנים נוספות עד שיוזמת הסטי"לים הוכחה במלוא עוצמתה, במלחמת יום הכיפורים. בשלושת הימים הראשונים של המלחמה הושמדו 13 סטי"לים של חילות הים היריבים - כשליש מכוחו הימי של האויב. בתוך הטראומה של מלחמת יום כיפור, נצץ חיל הים באור יקרות.

התפיסה האסטרטגית שיוחאי הגה וקידם - בניין כוח של ספינות קטנות וזריזות, מצוידות בנשק מתוחכם, וכמה צוללות משוכללות, מלווה את חיל הים גם כיום - 40 שנים ויותר מאז פיקד על החיל. "הסטי"לים היו מהפכה חשיבתית וביצועית שרק אדם בעל חזון והבנה עמוקה לצורכי חיל הים יכול היה לחולל", סיכם האלוף במיל' עמי אילון, שפיקד על החיל 30 שנה אחרי יוחאי. "רעיון כזה נולד רק במקום שבו אנשים מעיזים לשנות, תמיד לתקוף, ותמיד בצורה שונה".

מ"טרפין" ל"לוויתן"

בעוד רוב קציני המטה של יוחאי, כולל אראל, סיכמו את נושא הצוללות כ"השקעה יקרה ולא מובטחת", הגיע יוחאי למסקנה כי הן הצלע השלישית החיונית לחיל ים חזק, בצד הסטי"לים ושייטת 13. כבר בתחילת שנות ה–60 ראה יוחאי בצוללות את הזרוע הארוכה של חיל הים: הכלי היחיד שיכול לחדור כראוי את מערכת ההגנה הצפופה של האויב, שמאפשר ניהול מארבים ממושכים, שיכול לירות טילים מטווח קרוב בלי שניתן להתחקות אחר מקורם, כלי שיכול להציב מארבים בפתח נמלי האויב, להוות שם עיניים מודיעיניות, לפרוק ציוד, לחלץ לוחמים - כל אלו הפכו את הצוללות לכלי אסטרטגי מהמעלה הראשונה, שעליו היה ראוי להיאבק.

עוד לא השתתקו הדי הסונר של הצוללות הראשונות, "תנין" ו"רהב", שהגיעו לארץ מגרמניה ב־1959 וב־1960, ובשנת 1964, באמצע כהונתו, נחתם הסכם לרכישת שתי צוללות T משופצות מהצי הבריטי. בהמשך, לאחר לחץ כבד של יוחאי על המטכ"ל, אושרה רכישת צוללת נוספת. כל השלוש היו צוללות משופצות, "יד שנייה", אך גדולות, משוכללות ומהירות בהרבה מקודמותיהן.

כך הפכו הצוללות הבריטיות "טרפין", "טוטם" ו"טרנצ'ן" ל"לוויתן", "דקר" ו"דולפין". הן עברו תהליך שיפוץ במשך כשנתיים, במספנות של פורטסמות, בליווי צוותים של חיל הים, בראשות יוסל'ה דרור, מפקד שייטת הצוללות, ויוסק'ה רום, שהיה מעורב ברכש הצוללות מתחילתו.

למרבה הצער, מה שהיה אמור להיות יום חג, הפך לרצף של טרגדיות: הראשונה שבהן הייתה מותם של שני אנשי צוות "לוויתן", יעקב תמיר וגרשון בן יהודה. תוך כדי הפלגת הצוללת ארצה, בליל 26–27 במאי, בכניסה לים האירי, מחקו תמיר ובן יהודה את מספר הצוללת על דופן הסנפיר במטרה למנוע את זיהויה. ליד דלת הכניסה לצוללת מעדו השניים, נפלו למים ונעלמו. כעבור שלושה שבועות נמצאה גופתו של תמיר על החוף האירי. גופתו של בן יהודה לא נמצאה עד היום.

הטרגדיה השנייה הייתה טביעת הצוללת "דקר", שיצאה לדרכה ב־9 בינואר 1968 ועקבותיה אבדו 16 ימים אחר כך. שרידיה הראשונים נמצאו רק 31 שנה אחר כך, בשנת 1999, במרחק 485 קילומטר מיעדה.

בסוף שנות ה–80 התקבלה במערכת הביטחון החלטה להקפיא את צי הצוללות מסיבות תקציביות. יוחאי, אז כבר אלוף ותיק במילואים, נקרא אל הדגל על ידי בכירי חיל הים המיואשים, והתגייס למאבק על עתיד הצוללות. מולו התייצבו שר הביטחון יצחק רבין, ראש הממשלה שמעון פרס ורבים מקברניטי מערכת הביטחון. "אני לא מוכן לקחת אחריות בניסיון לשכנע להאריך חיי צוללות קיימות", כתב אז יוחאי. "כבר ידענו טרגדיה אחת (טביעת ה'דקר'). בהחלטה על הדחייה הוא (רבין) נוטל אחריות על חיסול הממד התת־מימי בחיל הים, על כל משמעויותיו".

בכל פורום אפשרי חזר יוחאי על האני מאמין שלו: הצוללות בגרסתן המתקדמת, עם הטילים המודרניים והיכולת לשהות ימים רבים מתחת למים, מהוות את האיום הישראלי הגדול ביותר על מדינות האויב בים התיכון, אפילו יותר מחיל האוויר. הן התשובה לאיומים האסטרטגיים הרחבים על מדינת ישראל.

זמן קצר לאחר מכן התקבלה ההחלטה להפשיר את הספקת הצוללות. חיל הים בנה בבריטניה את צוללות ה"גל" ולאחריהן, בגרמניה, את צוללות ה"דולפין" המשוכללות - הכלי היקר ביותר בצה"ל, המהווה עד היום את חוד החנית של חיל הים למול האיומים שמסביב.