מגדלים רבי-קומות מיתמרים במחנה הפליטים שועפאט. רבים מהם נבנו ללא רישיון. מחסום ניצב בכניסה. יחידת מג”ב יושבת קרוב למחנה. בשיחה עם אחד ממכובדי המחנה הוא אומר: “כל אחד עושה מה שהוא רוצה. בנייה בלתי חוקית, מעבדות סמים, מלא נשק ואין מי שאוכף באמת את החוק”. רק בזמן האחרון חברת הגיחון החלה בעבודות הנחת קווי ביוב ומים חדשים במקום. “מלא פעמים אין לנו מים להתרחץ, הביוב מתפרץ ויש שיטפונות. אנחנו ממש לא חלק מהעיר”, הוא אומר. “אנחנו מתחננים שיגיעו לעזור לנו במניעת הפשיעה של הנשק, הבנייה הבלתי חוקית והסמים. אף אחד לא אכפת לו. ייאוש? כן. גם יש, אבל אנחנו מקווים שיהיה טוב”.

מתי? 
“אללה לבד יודע, אבל יש אזרחים יהודים שאכפת להם ומנסים לעזור לנו בכל מיני דברים, כמו איכות הסביבה. ממשלת ישראל לא מתייחסת אלינו כאל חלק של ירושלים. בנים חורגים. אנחנו לא פה ולא שם. מנסים לשרוד”.

בכפר הסמוך לגבעה הצרפתית, עיסאוויה, יחידה של מג”ב מוצבת על גבעה, צופה אל הכפר כדי למנוע התפרעויות של צעירים מקומיים. תושבי השכונות הסמוכות לא נכנסים חופשי אל הכפר. עוד מובלעת בתוך העיר. גם כאן פרנסי הכפר משתדלים לשמור על נורמליזציה. בתי ספר, מתנ"ס, אבל התחושה הבסיסית היא של בנים חורגים. “אנחנו מנסים לשמור על שקט, אבל יש פה הרבה מאוד כעס”, אומר אחד מצעירי המקום. “גם כששקט, יורדת יחידה של מג”ב לסיור והבלגן מתחיל שוב. את יודעת מה הכי מוזר? הרבה לא רוצים בכלל לעבור לרשות הפלסטינית. גם שם בלגן”.

“אנחנו מנסים לשמור על שקט, אבל יש פה הרבה מאוד כעס". עיסאוויה. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90
שכונות מזרח ירושלים עלו שלשום לכותרות בעקבות פיגוע הדריסה בארמון הנציב, שבו נהרגו ארבעה – שלוש חיילות וחייל, ובוצע בידי פאדי אל־קנבר, תושב שכונת ג'בל מוכבר. 
 
850 אלף תושבים חיים בירושלים. כ־310 אלף מהם חיים במזרח ירושלים, כולם בעלי מעמד של תושבי קבע, ללא זכות הצבעה לכנסת, אבל עם זכות הצבעה לעירייה, זכות שמרביתם אינם מממשים. הם חיים ב־22 כפרים/ שכונות, המתפרשים מסביב לעיר העתיקה: מצפון ירושלים עד דרומה. המציאות שלהם מורכבת וייחודית לעומת זו של תושבי הגדה המערבית והמגזר הערבי בישראל. זוהי חברה מפוצלת ופסיבית מבחינה פוליטית, חסרת הנהגה מאוחדת וללא גופים ומוסדות חברתיים־תרבותיים מייצגים.

רובם חיים בעוני וחוסר תקווה. סביבתם מאופיינת בתשתיות ירודות, השירותים שניתנים להם רחוקים מלספק את צורכיהם, מעמדם האזרחי-משפטי אינו בטוח, והם חשים קיפוח והדרה. על רקע המעבר המהיר של החברה מהדגם הפטריארכלי המסורתי לחברה מודרנית שבמרכזה עומד היחיד וצרכיו והיחלשות המנגנונים החברתיים המסורתיים, חל בשנים האחרונות בחברה המזרח-ירושלמית גידול במספר מקרי הגירושים, באלימות בין בני זוג וכלפי ילדים, בהזנחת ילדים וגם באלימות כלפי קשישים.
פרופ’ יצחק רייטר, ראש פרויקט מיפוי שכונות מזרח ירושלים במכון ירושלים למחקרי מדיניות, מונה את 22 השכונות, רובן כאמור כפרים, שצורפו לישראל ב־1967: בצפון – בית חנינא, שעפאט, מחנה הפליטים שעפאט, כפר עקב וראס שחאדה, ראס חמיס ועיסאוויה. בדרום - וולג’ה, צור באהר, אום לייסון ואום טובא, ג’בל מוכבר, ראס אל עמוד, סילוואן, שייאח, בית צפאפא ושראפאת. שכונות נוספות היו חלק מירושלים הירדנית וסופחו לירושלים – העיר העתיקה, באב סאהרה, ואדי ג’וז, שייח ג’ראח וא־טור, הכוללת גם את שכונת המשנה סוואנה. 
ביצה ותרנגולת
רוב האוכלוסייה בשכונות מזרח ירושלים היא מוסלמית. 46% ממנה הם צעירים מתחת לגיל 18, 36% מובטלים ו־51% חיים מתחת לקו העוני. כבעלי דרכון ירדני, אין להם זכויות של ממש. מצד שני, הם נתפסים בעיני התושבים ברשות הפלסטינית כבוגדים, כי יש להם תעודת זהות כחולה, ואילו מבחינת מדינת ישראל הם אינם אזרחים אלא תושבים. 
לדברי פרופ' רייטר, הפיגוע בארמון הנציב בוצע על רקע כמה גורמים: המצב הקטסטרופלי בשכונות והתחושה שאין מה להפסיד; התחושה שממשלת ישראל נותנת גיבוי לגורמים אידיאולוגיים ודתיים להשתלט על מסגד אל־אקצה; ותחושה של מבוי סתום במישור המדיני עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית וכוונתו להעביר את השגרירות לירושלים. 
“ב־1967 רצו להגדיל את שטחה של העיר כדי לאפשר פיתוח שטחים”, מסביר פרופ' רייטר. “בית חנינא ושעפאט נכנסו כדי למתוח את האצבע צפונה רק בגלל שדה התעופה עטרות, במחשבה שיהיה שדה תעופה בינלאומי בירושלים. זה, כידוע, לא עבד. את שכונת א-טור, למשל, הכניסו כדי לשלוט על המורדות המזרחיים לבקעת הירדן. עיסאוויה, למשל, הייתה על פי הסכמי רודוס במדינת ישראל, רק שישראל לא החילה עליה את הריבונות, ומי שנתנה את השירותים הייתה ירדן. כיום היא סובלת מהזנחה קשה, מחסור בתשתיות, חוסר נוכחות ישראלית והרבה מאוד אלימות. זה סיפור הביצה והתרנגולת: ברגע שיש אלימות, מפחדים להיכנס לשם”.
זה המקום להזכיר כי בשלהי 2015 השיקו חיים רמון והמועצה לביטחון לאומי תוכנית שכוללת, בין היתר, מהלך חד-צדדי לניתוק רוב השכונות הפלסטיניות מהעיר והעברתן לידי הרשות הפלסטינית במעמד של שטחי B, כלומר שליטה אזרחית של הרשות ושליטה ביטחונית של צה”ל. על פי קו הגבול החדש של התוכנית, יישארו העיר העתיקה ו”האגן ההיסטורי”, הכולל חלקים גדולים מסילוואן, הר הזיתים ושכונות נוספות - בתחומי ישראל. התוכנית אינה כוללת את פינוי המתיישבים היהודים בתוך השכונות הפלסטיניות. 

זירת פיגוע הדריסה בארמון הנציב. צילום: מרק ישראל סלם
פרופ’ רייטר מחלק את הבעיות לשניים: בעיות סובייקטיביות, שהממשלה יכולה לתקן ולשפר, ובעיות אובייקטיביות. הראשונה בבעיות הסובייקטיביות היא התשתיות הרעועות. “בחלק מהמקרים רק בכבישים הראשיים יש אספלט תקני עם מדרכה כמו בא־טור, בית חנינא ושעפאט, צור באהר וג’בל מוכבר”, אומר פרופ' רייטר. “אין מקומות חניה, אין מדרכות ואין שילוט ותמרורי תנועה, אבל המשטרה נותנת קנסות, כי על פי חוק אסור לחנות במקומות מסוימים. יש ויכוח בין התושבים למשטרה, מנהיגי השכונות מנהלים משא ומתן עם המשטרה, אבל בינתיים הם סובלים לא מעט”. 
הבעיה השנייה נוגעת בתכנון וקרקעות. “אין הסדר קרקעות במזרח ירושלים”, אומר רייטר. “קשה מאוד להגיש בקשות להיתרי בנייה, ולכן יש הרבה מאוד בנייה לא־חוקית. גם כאשר יש תוכנית, אחוזי הבנייה מאוד נמוכים ולא מאפשרים לתושבים שם לגדול ולהדביק את הפער הגיאוגרפי, כמו שקורה בג’בל מוכבר. בנוף ציון, השכונה היהודית שצמודה לשם ומאכלסת כמה עשרות משפחות, שיעורי הבנייה הם 340%. בג’בל מוכבר, המונה כ־20 אלף תושבים, יש בערך 170% בנייה”. 
לדבריו, יש גם מחסור חמור במבני חינוך תקניים. חלק גדול מהכיתות הוא בתים פרטיים שהפכו להיות בתי ספר, ויש גם מחסור טוטאלי בגני משחקים לילדים. למעשה, בכל מזרח ירושלים יש שלושה גני משחקים. הבעיה השלישית היא בתחום השירותים: בניגוד למרבית ירושלים, שבה יש פחי אשפה לכל בית, במזרח ירושלים מפוזרות צפרדעים ענקיות בקצה הרחובות, שמתמלאות במהירות. בחלק מהשכונות המשאית גדולה ואינה מצליחה להיכנס לרחובות הצרים. למשל, בצור באהר מפנים אשפה רק ב־30% מהרחובות. ב־70% הרחובות הנותרים מתבקשים התושבים לנייד את האשפה לקצה הרחוב, לפעמים לאורך קילומטר. העירייה הבטיחה לתת לתושבי צור באהר שקיות ניילון גדולות ולהכניס טרקטורים לפינוי אשפה, אבל ההבטחה לא מומשה.
ויש, כמובן, את נושא ההתיישבות היהודית בתוך שכונות ערביות, שמעורר מתיחות כבר לאורך שנים, כמו שקורה בעיר דוד בתוך סילוואן, נחלת שמעון בתוך שייח ג’ראח, נוף ציון בתוך ראס אל־עמוד וג’בל מוכבר ומעלה זיתים בשכונת א־טור. חלק מהאדמות האלה נקנו בעבר הרחוק, במאה ה־19, בידי יהודים. 
“אבו תור היא בחלקה יהודית ובחלקה ערבית”, אומר רייטר. “לכי על קו התפר. מצד מערב פינוי אשפה וניקיון, ומצד מזרח - צפרדעים וזבל בכל מיני מקומות. זה תמיד היה כך, גם בתקופת טדי קולק. הוא בעיקר שיפר את האווירה והשיח, ביצע פרויקטים סמליים שזכו ליחסי ציבור, אבל לא היו לו המשאבים להשקיע”. 
במסגרת הבעיות האובייקטיביות, שאינן קשורות למדיניות ממשלת ישראל, מציין רייטר את הדבקות שבה הציבור הפלסטיני אינו משתף פעולה עם העירייה, המייצגת מבחינתו את הכיבוש הישראלי. “זאת למרות שהם משלמים ארנונה לעירייה”, הוא אומר. “אם הם היו משתפים פעולה, הם היו יכולים לדרוש הרבה יותר את מה שמגיע להם על פי חוק. הם מסתפקים במוכתארים, שרובם לא מתאימים לתפקיד, להוציא מקומות ספורים כמו צור באהר וואדי ג’וז”.
לזאת מצטרפת בנייה ספונטנית לא מתוכננת. “בצורה כזאת הם סוגרים את האופציות לתכנון כבישים ולהקמת מבני ציבור”, אומר רייטר. “יש ויכוחים פנימיים אדירים על הרקע הזה: איפה אפשר לסלול את הכביש? צריך לציין שיש בעיה משמעותית בתרבות המזרח־תיכונית בכלל, שרשות הרבים היא עניין של הממשלה ולא עניין הפרט”. 
מה אפשר לומר על הנוכחות המשטרתית בשכונות האלו? “הציבור בישראל רואה את המשטרה בעיקר כזרוע אכיפה ופחות כזרוע שנותנת שירות. הציבור הערבי רואה את המשטרה כגורם הרתעה. היא ממוקמת בעיקר ליד בתי ספר והופכת להיות מטרה לצעירים שאין להם מה לעשות, ומה שקורה הוא שהמשטרה מושכת אש. זה נותן להם הרגשה שזה משמר הגבול שבא לפגוע בהם ולתת להם קנסות. לא דבר חיובי. אחד הדברים שהיינו רוצים לפתח זה להפריד בין סוגים שונים של המשטרה: משטרה ירוקה של אכיפה ומשטרה כחולה שנותנת שירות. מאז קיץ 2014, צריך לומר ביושר, המשטרה נוכחת יותר בשכונות”. 
“מרקם חיים מוזר"
זה עדיין לא פותר את בעיית הנשק. לפני שנה בדיוק התקיים דיון סוער במיוחד בוועדת הפנים והגנת הסביבה בכנסת. הנושא: החזקת הנשק הלא־חוקי במגזר הערבי. חברי כנסת מהרשימה המשותפת טענו כי המשטרה לא פעלה כנדרש למיגור התופעה וטענו כי היא נתפסת כ”גורם עוין” במגזר הערבי. מנגד, טען השר לביטחון פנים גלעד ארדן כי המשטרה מקדישה מאמצים רבים לאכיפה במגזר הערבי, אולם נתקלת בקשיים רבים בשל ההתנגדות של התושבים הערבים. השר ארדן דחה את הטענות של חברי הכנסת הערבים בנוגע לאוזלת יד של המשטרה כלפי המגזר הערבי וטען כי פעילות האכיפה הוגברה בשנים האחרונות, אבל הודה כי היקף הבעיה מצריך פעולות נוספות. 
פרופ’ רייטר, מה מקום העירייה בשינוי הנדרש?
“העירייה רוצה לעשות דברים, אבל אין לה מספיק משאבים. אנחנו מדברים פה על פערים של עשרות רבות של מיליארדי שקלים. זה לא דבר שהעירייה יכולה להתמודד איתו. במכון ירושלים אנחנו גם עוסקים לצד המחקר שלנו בהצעת פתרונות אפשריים. אחד מהם הוא החלפת המינהלים הקהילתיים שממונים על ידי העירייה במנהיגות מקומית שתקבל סמכות, אחריות ותקציבים לניהול הפיתוח. כרגע בעירייה פחות מאמינים ברעיון. בתחום התכנון והבנייה אנחנו מציעים לשלב את הציבור הערבי והמנהיגות המקומית בתהליך התכנון והבנייה. לא להמתין לתוכניות מתאר גדולות, שלוקח 20 שנה עד לאישורן, אלא לפעול לתוכניות נקודתיות שמשלבות יוזמה של המנהיגות המקומית. זה יקצר מאוד את התהליכים, ובצורה כזאת אפשר להגיע להרבה הסכמות שנוגעות להפרשת קרקעות לצורכי ציבור”. 

שכונת ג'בל מוכבר. "אחוזי בנייה נמוכים". צילום: הדס פרוש, פלאש 90
“מבחינת הטיפול שהם מקבלים, הם יותר גרועים מיישובי הגדה המערבית והם נופלים בין הכיסאות”, אומר ח”כ יעקב פרי (יש עתיד), לשעבר ראש השב”כ. “ההזנחה שם משוועת. כשמצב כזה קורה, התושבים מחפשים את הפתרונות והאלטרנטיבות שהעירייה והממשלה אינן מספקות להם. בפועל, יש מרקם חיים די מוזר. יש כאן עירוב של אנשים שנכנסים ויוצאים מירושלים גם רגלית וגם ברכבם, וכך להגיד שיש פיקוח זו תהיה הגזמה. לא מצד המשטרה, ולא מצד שלטונות הצבא שפחות אפקטיביים בחלק הזה בירושלים, כי הוא באחריות ביטחונית ואבטחתית של ממשלת ישראל ואחריות אזרחית של עיריית ירושלים. יש לזה השלכות ביטחוניות, ואי אפשר להשליך את זה על גל הפיגועים האחרון. כשהאווירה היא של הפקר, בלי שלטון ובלי חוק, יש לזה השלכות על התנהגות של תושבים, בוודאי כאשר מדובר בבודדים”.
“מדינת ישראל לא באמת החליטה עד הסוף מה היא רוצה לעשות במזרח ירושלים”, מסכם פרופ’ רייטר. “מצד אחד, יש מדיניות מוצהרת ורטוריקה שמדברת על עיר מאוחדת. ניקח את איחוד מערב ומזרח ברלין, כשמערב ברלין העשירה השקיעה במזרח ברלין הענייה על מנת ליצור את התחושה שזו עיר מאוחדת. כאן אין לנו מצב כזה. מצד שני, מדינת ישראל לא העניקה אזרחות לתושבי מזרח ירושלים, אלא רק תושבות, שזה מערך זכויות ארעי. מי שרוצה שהעיר הזאת תהיה באמת מאוחדת, צריך להשקיע בהפיכתה לעיר מאוחדת על ידי צמצום הפערים ועל ידי מתן זכויות שוות”.
תגובות
מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: “ראש העיר ניר ברקת מוביל בשנים האחרונות מהלך לצמצום פערים בשכונות הערביות בירושלים בכלל תחומי החיים, לאחר כ־45 שנה של הזנחה מצד ממשלות ישראל לדורותיהן, השקעות חסרות תקדים בהיקפן ותקציבן. בתקופת ברקת נבנו עד כה במזרח העיר למעלה מ־800 כיתות לימוד חדשות ועוד כ־1,000 נמצאות בתכנון וביצוע, הוקמו בתי ספר טכנולוגיים מהמתקדמים בארץ, נפתחו שני מינהלים קהילתיים חדשים, נבנו ונסללו עשרות כבישים במזרח העיר בהשקעה של מאות מיליוני שקלים, מושקעים תקציבים רבים בשיפור השירותים העירוניים, פתיחת טיפות חלב, מתן שירותי רווחה וקהילה, שירותי דואר ועוד.

כמו כן, שודרגו מגרשי ספורט רבים בהשקעה של מיליוני שקלים, הוקם מרכז תעסוקה בשעפאט ועוד. כמו כן, העירייה השלימה השנה מהלך נרחב בשיתוף התושבים למתן שמות לכ־900 רחובות במזרח העיר, שהיו ללא שמות עשרות שנים. מתן השמות מאפשר מתן מספרי בתים לכל מבנה במזרח העיר ויביא לשיפור השירותים לתושבים. בנוסף, מפעילה העירייה בשנתיים האחרונות פרויקט יום לימודים ארוך בבתי הספר העל־יסודיים במזרח העיר עד השעה 17:30. הפרויקט זכה להצלחה רבה בשנה שעברה והוכפל השנה - התלמידים זוכים לחוגים והעשרה במגוון תחומים ולמסגרת מוסדרת עד שעה מאוחרת.
“לצערנו, תנופת צמצום הפערים מתקיימת בעיקר בשכונות שבתוך גדר הביטחון ולא מחוצה לה, זאת בשל האתגר הביטחוני הקיים והצורך בסיוע גורמי הביטחון בפעילות בשכונות אלו. העירייה מעלה כל העת את האתגר בפני הדרג המדיני הבכיר במטרה להוביל למתווה שיאפשר מתן שירותים ואכיפה עירונית בשכונות אלו באופן תדיר ומתמשך”. ממשטרת ישראל לא התקבלה תגובה.