"אחותו של התלמיד נפטרה מסרטן. ליוויתי אותו לאורך כל התקופה. בהלוויה חיבקתי אותו והרגשתי כאילו איבדתי בן משפחה קרוב בעצמי. הייתי שם בשבילו, עבדתי איתו לאורך זמן, אבל זה היה כל כך כואב”. כך מספרת מ' יועצת חינוכית ותיקה מהצפון, אחת מבין כמה אלפים שהולכים לעבודתם ונחשפים לצד הפחות קל של החיים, שכולל מצבי לחץ של התלמידים, ההורים והצוות החינוכי.
“התלמיד היה שברירי ועדין”, מתארת היועצת. “הוא הגיע אלי למפגשים קבועים ולי היה מאוד קשה. הוא נכנס לי ללב, המשפחה שלו בקשר איתי, ביום השנה הם מזמינים אותי. אני לא זוכרת מקרה קשה מזה עבורי כיועצת. זה הפגיש אותי עם פחדים מאוד עמוקים, שחס וחלילה דבר כזה יקרה לילדים שלי. קשה להכיל אובדן של ילד בן 15. היו רגעים שזה החזיר אותי לעבר, לאובדנים שלי. אין ספק שזו חוויה רגשית מטלטלת. נשכתי את הלשון כדי לא לשתף אותו בדברים שלי, במחשבות שלי. הוא הרי לא צריך את העומס הרגשי שלי, הוא מטופל שלי. אבל זה לא נתן לי מנוח, הכאב שלי הציף אותי והפריע לי בייעוץ”.
קוראים לזה “תשישות חמלה”: טראומה עקיפה, פגיעה משנית המתפתחת בתהליך מעורבותו של היועץ החינוכי במצבי לחץ של התלמידים. מחקר שנערך בקרב 116 יועצות חינוכיות בישראל ביקש לאמוד את התופעה ולבדוק השפעות של גורמים דמוגרפיים ומקצועיים עליה.
לתשישות חמלה שלושה מרכיבים: שחיקה, טראומטיזציה משנית וסיפוק מהענקת עזרה. משמעות של טראומה משנית היא השפעות נפשיות שחווה אדם שנחשף לטראומה של אדם אחר. הממצאים אינם מותירים מקום לספק: רמות תשישות החמלה היו בינוניות. באשר למרכיבים, רמות השחיקה היו בינוניות, רמות הסיפוק מהענקת עזרה היו גבוהות ורמות הטראומה המשנית נמוכות. ככל שרמות הסיפוק מהענקת עזרה נמצאו גבוהות יותר, כך רמות השחיקה והטראומטיזציה המשנית נמצאו נמוכות.
כמו כן, נמצא קשר חיובי מובהק בין תחושת תשישות חמלה לבין תחושת המצוקה הרגשית. היועצות העובדות בבתי ספר יסודיים דיווחו על רמות גבוהות יותר של תשישות חמלה בהשוואה ליועצות העובדות בחטיבה העליונה.
המסקנה העולה מממצאי המחקר היא כי חוויית הסיוע לתלמיד עם טראומה עשויה לזלוג אל חייו האישיים של היועץ החינוכי. עוד מצביע המחקר על חשיבות המודעות של אנשי מקצוע להיקפי ומאפייני תשישות החמלה בקרב יועצים חינוכיים.
לצאת מהחדר
על המחקר חתומות ד”ר צמרת ריקון וד”ר ענבר לבקוביץ’. ד"ר ריקון, ראש התוכנית לייעוץ חינוכי במכללת אורנים, היא במקור מרפאה בעיסוק וד”ר לפסיכולוגיה, שהחלה את דרכה באוניברסיטת חיפה. ד”ר לבקוביץ’, מרצה בכירה בפקולטה ללימודים מתקדמים באורנים, היא בעלת דוקטורט מהפקולטה לרווחה ובריאות באוניברסיטת חיפה ופוסט־דוקטורט בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר־אילן. מחקריה מתמקדים במצבי דחק ודרכי התמודדות, מצבי בריאות וחולי, התמודדות עם אבל, אובדן וטראומה.
הייעוץ החינוכי הוכנס למערכת החינוך בישראל בשנת 1964. קוד האתיקה הראשון של יועצים חינוכיים בארץ נוסח בראשית שנות ה־80 על ידי פרופ’ רבקה לזובסקי. הוא עודכן במהלך השנים וממשיך לשרת את ציבור היועצים עד היום.
תנאי הקבלה לחוגים לייעוץ מציבים רף גבוה. נדרשות ועדות קבלה קפדניות שבוחנות לא רק את הכישורים האקדמים וההישגים, אלא גם את האישיות. בשנות ה־2000, אחרי שנים שבהן היועצים היו מאחורי הקלעים, חל מפנה משמעותי: היועץ נדרש לצאת מחדרו ולהיות מנהיג. לחולל שינוי ולדאוג לשוויון הזדמנויות ממשי. ישראל צועדת כאן בעקבות הדגם האמריקאי.
תפקיד היועץ החינוכי במערך הבית־ספרי כולל כמה תחומי אחריות, פרטניים ומערכתיים, החל מייעוץ לתלמידים ועד ייעוץ להנהלה ולצוות המורים.
היועץ פועל בין היתר לפתח את צוות בית הספר, להטמיע תוכניות התערבות ומניעה ולהכשיר את המורים להתמודדות עם מצבי לחץ ומשבר. עבודתו היומיומית מוקדשת לסיוע לצוות החינוכי בקידום סביבה חברתית־לימודית מיטבית, תוך מתן דגש על מודעות לרגישויות שונות בקרב תלמידים ומורים.
“ליועץ יש אוטונומיה יחסית גבוהה בתפקידו והוא מתנהל מול ריבוי ממשקי עבודה: מורים, תלמידים, הורים, הנהלה וגם גורמי חוץ. האוטונומיה הזו לעתים יוצרת תחושת בדידות”, טוענות ד”ר ריקון וד”ר לבקוביץ’. “למרות היכולת להגדיר על הנייר את המקצוע, המחקר מראה כי בפועל הוא עדיין נתפס כעמום, לא מוגדר. תפקיד הנענה לצרכים משתנים. עמימות זו אינה מסייעת לתפקוד היומיומי”.
מאז ניסוח הקוד האתי ועד היום, עולות שאלות רבות סביב המקצוע. במוקד: מי עוזר ליועצים?
“ליועצים יש הכשרה מקצועית מעולה שנרכשת במהלך לימודיהם, התובעניים מאוד, ותמיכה שוטפת מהאגף הייעוצי במשרד החינוך. הם נדרשים ללמוד ולהתפתח מקצועית במהלך כל שנות עבודתם על מנת להבטיח שירות ייעוצי מיטבי, לפתח ולהטמיע תכנים ותהליכים חדשים, וללוות צוותים חינוכיים לאורך זמן. בסיום הלימודים הם מבצעים התמחות במשך שלוש שנים עד קבלת הרישיון הקבוע”.
ד”ר לבקוביץ’ וד”ר ריקון מסבירות, כאמור, כי חשיפה ארוכת טווח לאירועי טראומה של תלמידים והענקת חמלה ומשאבים נפשיים עשויות ליצור מתח ומצוקה רגשית בקרב אנשי החינוך עצמם.
“תשישות חמלה מתארת נוכחות תסמינים פוסט־טראומטיים בקרב אוכלוסיית אנשי החינוך והיועצים, הקשורה באופן ראשוני לחוויות התלמידים ולא לחוויות אנשי המקצוע עצמם”, אומרות החוקרות. “שחיקה וטראומה משנית הן מרכיבים שליליים בחוויית הסיוע. סיפוק מהענקת עזרה מתייחס לתוצאות החיוביות מיכולתו של אדם לספק עזרה ולהתחבר לאדם אחר באמצעות אמפתיה. מחקרים שנערכו בקרב יועצים חינוכיים מעידים על הפוטנציאל הגבוה לשחיקה לאור מגע בין־אישי אינטנסיבי ותנאי עבודה מורכבים. יועצים דיווחו על פגיעה ברווחתם האישית, פיתוח עמדה צינית, תחושות שליליות כלפי עצמם וכלפי מקום העבודה. נושאים שונים בעבודה שלהם, כמו פגיעות מיניות ובריונות, יכולים לייצר תחושות של חוסר אונים ועומס יתר”.
עייפות וריקנות
גם האובדנים של הסביבה אינם יכולים לפסוח על היועצים החינוכיים. “הודיעו לי שאבא של אחד התלמידים נפטר מדום לב והילד היה נוכח בשעת האסון. הילד היה אחר כך עצוב, כועס, מבולבל, חרד, לא הצליח להתרכז בשיעורים ולא מצא עניין בחבריו”, מספרת ר’, יועצת חינוכית שהשתתפה במחקר. “מובן שלקחתי את זה הביתה, ובלילות התעסקתי עם זה הרבה: מה לעשות? איך לעשות שיהיה לו טוב יותר? אי אפשר לנטרל את הרעשים האלה. יש פה ילד, אני צריכה לטפל בו ולא בעצמי. זה לא פשוט. הרגשתי גם את העצב הגדול שלו ואת הבדידות שהוא הביא. חשבתי שהמעורבות שלי גדולה מדי, לא ידעתי איפה לשים את הגבולות. הרגשתי שלא קיבלתי את העזרה המתאימה, לא מספיק”.
מהו מערך התמיכה הניתן ליועצות? האם חלו שינויים במרוצת השנים?
“מערך התמיכה קיים”, אומרות החוקרות. “הוא אינו אחיד. תלוי מערכת, תלוי ניהול. מבחינת התקינה יש עומס רב על יועץ בבית הספר, שלעתים חווה בדידות בעבודתו. אחת ממטרות המחקר הייתה להדגיש את חשיבותו של מערך התמיכה. מלבד המשאבים האישיים, כגון הערכה עצמית ומסוגלות מקצועית, לתמיכה המוסדית יש השפעה מכרעת על מניעת שחיקה וטראומטיזציה משנית. כיום אין סטנדרט קליני מקובל לאיתור ולטיפול בתשישות חמלה בקרב אנשי חינוך, והמחקר מצביע על חשיבות של פיתוח מדדים וכלים לאיתור מורים בסיכון ועל מחקר הערכה נלווה”.
את כל הסיפור מסכמת ב’, יועצת חינוכית: “אני באמת עייפה מאוד. העבודה הזאת ממלאת אותי, אבל גם מעייפת ומרוקנת. את כל הזמן צריכה להיות בשביל האחר ולעזור לו. הבדידות היא יומיומית. יש לך רגעים כאלה, פיקים, שאתה מסתכל עליהם והם נותנים לך כוח. אני שואלת את עצמי: היית עושה את זה עוד פעם? כן. התשובה היא כן, בבירור, אף על פי שהיום אני מבינה שיש לזה מחיר אישי”.