מחקר חדש של מרכז טאוב מגלה כי משרד החינוך מצליח בשנים האחרונות לצמצם פערים בין תלמידים מרקעים סוציו־אקונומיים שונים, אך מתקשה לעודד ולחזק את החינוך הציבורי. נשיא מרכז טאוב פרופ' אבי וייס הדגיש כי "חשוב לשקול בכובד ראש מהו האיזון המיטבי בין עידוד החינוך הרשמי ובין העדפת האוכלוסיות החלשות, ולקבוע מדיניות בהתאם".
החוקרים נחום בלס וחיים בלייך בדקו את השינויים בתקצוב בכלל החינוך היסודי בשנים 2014־2018, ומצאו כי השינוי המהותי ביותר במערכת החינוך התקיים בחינוך המוכר שאינו רשמי (לא כולל החינוך החרדי), שלו מאפיינים של חינוך פרטי. שם היה גידול של 23% בתקצוב לכיתה ו־23% בתקצוב לתלמיד, בעוד התקצוב בחינוך הרשמי (הציבורי) גדל רק ב־7% לכיתה וב־11% לתלמיד.
בחינוך הרשמי לומדים 74% מהתלמידים, ובו מרבית התלמידים היהודים והערבים אינם זוכים ליום לימודים ארוך. זאת לעומת רוב התלמידים הדרוזים והבדואים.
כל התלמידים במגזר הדרוזי וכמעט כל התלמידים במגזר הבדואי נהנים מיום לימודים ארוך במימון המדינה, בשל נתוני הרקע החברתיים־כלכליים הנמוכים שלהם ובשל מיקומם הגיאוגרפי. למרות זאת, על פי הנתונים, עדיין ניכרת העדפה לחינוך הממלכתי־דתי על פני החינוך הממלכתי־ערבי, שכן 32% מתלמידיו נהנים מיום לימודים ארוך לעומת 26% בחינוך הממלכתי־ערבי.
עוד עולה כי בתוך החינוך הרשמי ההוצאה הגבוהה ביותר של משרד החינוך היא על המגזר הדרוזי והבדואי, בעוד הנמוכה ביותר היא על החינוך הממלכתי היהודי. לעומת זאת, בהשוואה על פי רקע חברתי־כלכלי, החינוך הממלכתי־דתי מתוקצב ברמה הגבוהה ביותר כמעט בכל החתכים הסוציו־אקונומיים, ואילו החינוך הערבי מתוקצב ברמה הנמוכה ביותר.
מהמחקר עולה גם כי ישנו צמצום במספר הכיתות בבתי ספר שבהם לומדים תלמידים יהודים מרקע חברתי־כלכלי חזק ובבתי ספר ערביים. תקצוב החינוך המוכר עלה בשיעור החד ביותר, וזאת בסתירה מוחלטת של המטרה המוצהרת של משרד החינוך - לחזק את החינוך הממלכתי. דווקא בבתי ספר המשרתים אוכלוסיות חלשות מספר הכיתות גדל ובחינוך הערבי מספר הכיתות קטן.
לסיכום הממצאים הדגישו החוקרים כי התקצוב שמתחשב בנתוני הרקע של התלמידים "עוזר לצמצם פערים לימודיים, אולם החינוך הציבורי, שהוא מטרת־העל של מערכת החינוך, נפגע מההעדפה בתקצוב של החינוך שאינו רשמי".