הרגע המשעשע ביותר במהלך נאומו של בנימין נתניהו בקונגרס אמור היה דווקא להיות המרגש ביותר: "מילותיך 'לעולם לא עוד' הן השראה לעולם", פנה ראש הממשלה לסופר ניצול השואה איפה אתם וחתן פרס נובל לשלום אלי ויזל. "הלוואי שיכולתי להבטיח לך, אלי, שלמדנו לקח. כל מה שאני יכול לעשות הוא לדחוק במנהיגי העולם שלא לחזור על משגי העבר". הקהל וחברי הקונגרס נעמדו על רגליהם והסתובבו לכיוון היציע הימני. מחיאות כפיים סוערות נשמעו באולם. אבל אז התברר כי ויזל בכלל יושב ביציע השמאלי, לצדה של שרה נתניהו.
ביציע הימני ישבו פטרוניו של נתניהו, שלדון אדלסון ורעייתו מרים. הם הצטרפו לקבוצת התמיכה הקבועה של נתניהו באירועים שכאלה: הפרקליט אלן דרשנוביץ, יושב ראש בית הנבחרים לשעבר ניוט גינגריץ', מנכ"ל הליגה נגד השמצה, אייב פוקסמן והאלוף במילואים יעקב עמידרור. גם צחי הנגבי נכח באולם וגם בנו של נתניהו, יאיר, שהצטרף לנסיעה.
קצת לפני תחילת הנאום, בשלב המינגלינג, שמטה מרים אדלסון את תיקה, שנפל מהיציע למטה. מספר עובדים חשו להצלת התיק, בזמן שהעיתונאים שצפו במתרחש התלוצצו ביניהם כמה בדיוק שווה תיק אדלסון.

יש קולות הטוענים כי שלדון אדלסון הוא אחד מאדריכלי הנאום הכי מדובר בוושינגטון בשנים האחרונות. הקשר שלו עם ג׳ון ביינר, יושב ראש בית הנבחרים, בוודאי לא הפריע לנתניהו להגיע לכאן שבועיים לפני הבחירות בישראל.
היקף התרומות המדויק של אדלסון לביינר לא ברור. אבל היום, יותר מתמיד, ברור ששני אמריקאים בעלי השפעה וכוח אחראים לנאום הזה לא פחות מאשר נתניהו עצמו - ואף יותר.
"העניין שלי הוא לא עם נתניהו, לי יש חשבון עם ביינר", אמר הסנטור הניו יורקי סטיב איזראל (עם שם כזה קשה לחשוד בו בהיעדר אהדה לישראל) בראיון לתוכנית "הארדבול" בהנחיית כריס מתיוס. "זאת הייתה מלכודת שביינר הציב לדמוקרטים. אבל אני הייתי בישראל יותר פעמים מאשר ביינר היה במגרש גולף, ולא אפול למלכודת שלו. התוצאה של המהלך הזה היא שאף אחד לא מדבר על ההסכם עצמו, הדברים החשובים בו, אלא רק על הנאום עצמו. כולם מתייחסים לנאום הזה כמו לדוד הלא רצוי שהוזמן לחתונה".

הדילמה היהודית
סנטור איזראל היטיב לתאר את שהתרחש בימים האחרונים בוושינגטון. נאום נתניהו הפך לסיפור המרכזי בארצות הברית. הבעיות שאיתן מתמודדת האומה האמריקאית פינו את מקומן למילים של ראש ממשלה ממדינה קטנה במזרח התיכון. כולם, אבל כולם, דיברו רק על זה.
התקשורת האמריקאית עסקה בנאום באובססיביות, כך גם הקהילה היהודית. ועידת איפא"ק עמדה כולה בסימן הנאום. כולם נחלקו למחנות, מי בעד ומי נגד. זה הפך להיות נאום שמפלג בין דמוקרטים ורפובליקנים, בין הממשל האמריקאי ובין ישראל, בין היהודים לבין עצמם.
מחיאות הכפיים שנתניהו קיבל באיפא"ק מספרות רק חלק מהסיפור. ראש הממשלה הציב את יהדות ארצות הברית בפני דילמה אמיתית. הוא כפה עליה לבחור צד ולהחליט: האם הם נאמנים ומחויבים יותר לזהותם היהודית שקשורה קשר הדוק לתמיכתם ולהתייצבותם לצד ישראל או שזהותם האמריקאית, זאת שמחויבת בכבודו של הנשיא ובכבודו של הממשל, היא זאת שאמורה להכתיב להם את הדרך? כיצד אני, כיהודי־אמריקאי, אמור לאפיין את יחסי לישראל? האם להתנגד לנאום נתניהו עושה אותי יהודי פחות טוב? האם אני יכול להיות גם יהודי וגם לחשוב שהנאום הוא טעות?
נתניהו טען לא פעם, אפילו ערב יציאתו לוושינגטון, כי הוא מייצג לא רק את האינטרס הישראלי אלא את האינטרס היהודי הגלובלי, את העם היהודי כולו. האם הוא, באמת, מייצג אותי? "נתניהו מדבר כל הזמן על כך שהוא בא להציל את העם היהודי כולו", אמר לי עיתונאי אמריקאי־יהודי שסיקר את נאום ראש הממשלה באיפא"ק. "הוא כל הזמן מציב את עצמו בעמדה של מושיע, הוא האיש שנבחר כדי להגן על העם הנבחר. אם הוא רק משתמש בנו ובשואה למטרות פוליטיות בישראל, זה מכוער. אנחנו לא רוצים שיעשו בנו שימוש. אם הוא באמת מאמין בכך, זה מפחיד".


יציע הכבוד. שלדון אדלסון ואשתו מרים. צילום: רויטרס 
 
ביבי רבנו
אבל לא כולם שותפים לתחושה הזאת, בוודאי לא אנשי איפא"ק. הם, מצדם, רואים בנתניהו האיש הראוי ביותר להנהיג את ישראל. רובם המכריע של אורחי הקונגרס שבאו כדי להאזין לנאומו של נתניהו שייכים לארגון.
כשנתניהו נכנס לקונגרס והתקבל במחיאות כפיים סוערות ובקריאות עידוד מהיציעים, היה מי שאמר שזה לא נאום לקונגרס אלא נאום ליציע. ואכן, היציעים היו אלה שהגיבו בהתלהבות אדירה, לא אנשי הקונגרס עצמם.
הצד הדמוקרטי התקשה להסתיר את סלידתו מהמעמד ומהאיש. רבים מהסנטורים הדמוקרטים לא היו מסוגלים להריע לנתניהו גם ברגעים שבהם קהל היציעים נעמד על רגליו בהתרגשות.
עשרות חברי קונגרס דמוקרטים בחרו לא להופיע ולהחרים את האירוע. ומאחר שבקונגרס האמריקאי, כמו בטקס האוסקר, לא משאירים מושבים ריקים, כיסאותיהם של מי שבחרו להיעדר נתמלאו על ידי עובדים. אי אפשר היה לפספס את העובדה שאין המדובר בחברי קונגרס. הם לא מחאו כפיים, גם לא קמו להריע כשכולם עשו כן. שורה שלמה התמלאה בעובדים אפרו־אמריקאים. לפחות הישג אחד רשם לעצמו נתניהו באירוע הזה: בזכותו הקונגרס נראה הרבה יותר שוויוני ומגוון.
את פרס הפרצוף הכי לא אוהד בקהל גרפה, ללא בעיות מיוחדות, ננסי פלוסי, מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים. פלוסי כיהנה בעבר כיושבת ראש בית הנבחרים - האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד.
פלוסי נראתה כמי שבלעה צפרדע. לרגעים נדמה שהיא נחנקת מכעס. גם כשכבר מחאה כפיים, היא נראתה כמי שמישהו מכוון אקדח לרקתה. תגובתה הלא אוהדת, בלשון המעטה, לא איחרה להגיע. בתום הנאום הוציאה פלוסי הודעה שלא הותירה מקום לספק בנוגע למה שהיא חושבת, תגובה חריפה שכלל אינה מאפיינת את הפוליטיקה האמריקאית.
"הייתי קרובה לדמעות לאורך כל נאומו של ראש הממשלה", כתבה פלוסי. "העציב אותי העלבון לאינטליגנציה של ארצות הברית ושל המודיעין שלה. העציבה אותי ההתנשאות לגבי הידע שלנו על האיום שמציבה איראן ועל ההתחייבות שלנו למנוע נשק גרעיני מאיראן".
לביקורת של פלוסי הצטרפו ביקורות מטעם בכירים בממשל - ובראשם הנשיא ברק אובמה - ומצד התקשורת האמריקאית. אמרו שנתניהו לא הציב אלטרנטיבה אמיתית להסכם ולא חידש דבר בנאומו. הקונגרס דן בנושא האיראני כבר שנים, הוא לא נזקק לראש ממשלת ישראל שיסביר לו מדוע איראן מסוכנת. נתניהו הצביע על הבעיה, הוא לא הציע שום תוכנית, שום אופציה, שום פתרון.
יום לפני הנאום דווקא נדמה היה שנתניהו הולך להפתיע ולחשוף פרטים חדשים בנוגע להסכם המתגבש עם איראן. בנאומו באיפא"ק הוא הבטיח כי מעל בימת הקונגרס הוא יציג מידע חדש בנושא.
מזכיר המדינה, ג׳ון קרי, וסגנית דוברת משרד החוץ בוושינגטון, מארי הארף, העבירו מסר חד־משמעי שאם נתניהו יחשוף פרטים סודיים שנמסרו לו בחדרי חדרים, הממשל יראה בכך בגידה באמון. נתניהו הבין את הרמז ובחר בנאום שלא כלל ולו פרט אחד שלא היה ידוע קודם.
בכלל, נדמה היה שראש הממשלה בא ללמד את הקונגרס היסטוריה. מרבית נאומו הוקדש למה קרה בעבר, מה עשתה איראן וכיצד התנהגה. האיש שרואה עצמו לרגעים כצ׳רצ׳יל לא נזקק למנהיג הבריטי הפעם. במקום להשוות את עצמו לאיש שהוביל את בריטניה בימי הבליץ על לונדון, בחר נתניהו להשתמש בדמותו של משה רבנו.
אין ספק שההצגה של נתניהו הייתה הכי מבוקשת בוושינגטון בימים האחרונים. היא זכתה ליחסי הציבור הטובים ביותר, היא יצרה באזז, היא זאת שכולם רצו לצפות בה. היא הצליחה לגרור אחריה שלל ביקורות, חלקן נפלאות וחלקן איומות. והיא ייצרה ועיצבה את סדר היום, הכריחה את כולם להתייחס אליה ולא אפשרה להתעלם מקיומה.
אבל בתוך ים המילים שנשפכו ועוד יישפכו על הנאום שהפך לשואו, נאום שאמור היה להיות היסטורי ובסופו של יום לא תרם לעצירת האיום האיראני, אי אפשר לא להתייחס לכך שלו נתניהו באמת היה רוצה לשכנע את הקונגרס, הוא היה בוחר בדרך אחרת. לא זאת הפומבית אלא דיפלומטיה שקטה ומפגשים אישיים. לא במופע פירוטכניקה שבו הוא השחקן היחיד וכל השאר הם תפאורה וקהל. בדרך של דיאלוג ולא של מונולוג.
ואולי הסיפור הבא ממחיש יותר מכל מה הושג בנאום הזה ומה לא: ביציאה מהקונגרס, רגע אחרי שנפרדתי מחברי העיתונאים שעלו לשאטלים שהסיעו אותם לשדה התעופה, ניגשה אלי אישה מבוגרת שזיהתה שדיברנו עברית. "תמסרו לראש הממשלה שלכם שעכשיו אני הרבה יותר רגועה", היא אמרה בחיוך ציני. "הבנתי שהיום הוא הצליח לעצור את הגרעין האיראני". היא ידעה על הנאום, ידעה על מה הוא. בתחום המודעות, נתניהו הצליח איתה בגדול. אבל היא גם הבינה עד כמה הנאום הזה הוא לא אפקטיבי. במקום הזה, נתניהו נכשל.