ביתן 10, מרכז הירידים, תל אביב

בדיוק שבוע לפני הבחירות ראש הממשלה נראה גמור. הסקרים היו בשפל, המומנטום כולו נגדו, והניסיונות להניע מחדש את הקמפיין הלא ברור נראו כמו תנועות ידיים של אדם הטובע באגם של לבה וגופרית. נתניהו הסתמן כראש ממשלה מאוס עד כדי כך שגם אם יוכל להרכיב עוד קואליציה, ימיו ספורים. ליריביו נמאס ממנו, לעם נמאס ממנו, לתקשורת בוודאי נמאס ממנו, לאמריקאים, לליכודניקים. לרגע אחד היה נדמה שאפילו לנתניהו בעצמו נמאס. נמאס מחוסר היכולת למשול, נמאס ממעלליה של אשתו ומתמונתו המושחרת באתרי האינטרנט ובשלטי חוצות. הוא היה איש האתמול, ברווז צולע, סוס מת, חמור גרם, תרנגולת ערופת ראש, קוסם מזדקן ללא שפנים.

הערכות זהירות דיברו אפילו על נאום פרישה מוכן שיימסר בשעת לילה מאוחרת מול אורות מעומעמים ומעט התומכים שעוד נותרו לו, אולי בליווי לחלוחית קטנה בזווית העין ונעימה נוגה של כינורות. בואי, שרה'לה, הולכים.

אבל 52 דקות אל תוך ה־18 במרץ נכנס נתניהו לביתן 10 במרכז הירידים עם העניבה הכי תכולה שמצא בארונו המתפורר ברחוב בלפור, עלה לבמה ונופף בידיו כשחיוך ענק מרוח על פניו. מתי חייך כך בפעם האחרונה? האם חייך כך אי פעם? שם, מול אין ספור מצלמות מהבהבות וכמה מאות ליכודניקים שיכורי ניצחון - או שיכורי תיקו בשלב הזה - נתניהו חייך כמו מי שהשלים את ההישג הפוליטי של חייו, שכתב עוד פרק במיתולוגיית "ביבי". הפרק הלך וכתב את עצמו אל תוך הלילה, כשהתברר גודל הנוקאאוט האלקטורלי: בבחירות שייזכרו כ"רק לא ביבי", העם החליט, בפשטות וברוב קולות, דווקא ביבי.

קצת מוזר להחשיב ניצחון בבחירות של ראש ממשלה מכהן כקאמבק, אבל כנראה שאין מילה אחרת. נתניהו חזר בתוך שבוע מקברו הפוליטי, שאותו כרה בעמל רב, מנופף באגרופיו, מצליף ביריביו וטוחן עד דק את שותפיו. והעניין המדהים ביותר הוא שבמשך שלושה חודשים נתניהו כלל לא היה על המגרש. כשיריביו קרעו את הארץ מהצפון עד הדרום, בכנסים ובשווקים, ברגל ובאוטובוס ובמכוניות שכורות, נתניהו הסתגר עם דפי המסרים על איראן בלשכתו והתקבע בתדמית מנוכרת ומנותקת, עם אישה בעייתית שאינה יודעת גבול, מוקף בפרקליטיו ובפחדיו.

נראה שהוא איבד את זה. בזמן שהסיפורים הקטנוניים והמביכים מבלפור המשיכו לזרום, נתניהו התעלם ממצוקת הדיור ומיוקר המחיה, גלגל אחריות, לא התראיין למעט גיחה לערוץ 2 ולעיתון הבית, הסתפק בסרטונים מצוינים (ביביסיטר) עד אומללים (גלאמין), הופיע בעיקר מול חוגים אוהדים באירועים מצומצמים וסגורים לתקשורת, לא הציג מצע, גם לא את הישגי הממשלה - אומרים שהיו כאלה - רק כסס ציפורניים עד הנאום בוושינגטון. הוא שיחק בונקר במשך 90 דקות וחיכה לפנדלים, אבל בזמן פציעות שבר חזק ימינה ועבר להרעשה כבדה, בממדים של פרל הארבור.

עד כמה צורבת התבוסה עבור השמאל? עד השבוע האחרון הליכוד עשה בקמפיין הזה את כל הטעויות האפשריות. ועדיין הוא ניצח בפער של 6 מנדטים.

גם שעתיים לפני פרסום תוצאות מדגמי הטלוויזיה איש לא האמין. לפי הערכות ממקורות אמינים ומהימנים ביותר שהתגלגלו בין מאות אנשי התקשורת, הפער נטה ל־2 עד 5 מנדטים לטובת המחנה הציוני. פלונטר, העריכו כולם בזהירות, ולנתניהו לא יהיה מנדט. מול הבמה שאליה יגיע מאוחר יותר הוצבו מחסומים, וביניהם נשמר שטח מצומצם מאוד לפעילים ולמועמדי המפלגה ומקורביהם. הספייס המוגבל רמז שבליכוד לא בונים על חגיגות המוניות. כידוע, כשהשטח קטן גם מעט אנשים עשויים ליצור מראה של דוחק אותנטי ומרשים.

אבל לאט־לאט זרמו הפעילים, מגייסי הקולות ואנשי השטח, ואיתם גם ההדלפות והשמועות. ככל שחלפו הדקות התברר שקטסטרופה לא תהיה כאן. חמש דקות למדגם והפעילים הכבדים, בחיוכים מדושנים של "אנחנו כבר יודעים", נעמדו כמו טווסים מול מצלמות הטלוויזיה וירו אבחנות על "אופי של ליכודניקים". כולם חזרו פחות או יותר על אותם דברים. על כך שבדקה ה־90, הליכודניק חוזר הביתה; שיש עשרות אלפים שמתביישים להודות שהם מצביעי ליכוד, בגלל ההתנצלות שכרוכה בעצם העניין; ושהרבה אנשים, בהם המוני מאוכזבי נתניהו, ראו מה עשו לביבי וכאב להם, אז בסוף הם בכל זאת שמו "מחל". אחרת, היו נשארים כנראה בבית.


הליכודניק חוזר הביתה. אנשי הליכוד חוגגים.צילום: מרק ישראל סלם

הם העידו גם שהשמועות על מותו של השטח הליכודניקי היו מוקדמות מאוד. שבנתניה, ירושלים, אשקלון, באר שבע, דרום תל אביב, קריית שמונה, בת ים - כולם יצאו ביום שלישי מהחורים כדי לשלשל בקלפי "מחל"; שהשכונות והפריפריה הן עדיין באנקר של המחנה הלאומי, ושכאשר על הפרק עומדת ממשלת שמאל, הליכודניקים מגיעים בהמוניהם; שכאשר הבחירה היא בין זועבי למחיר הקוטג', הם יבואו; שבתקשורת יכולים ללעוג - האידיוט זה בכלל אובמה. אבל בגדול הם שידרו מסר אחד, פשוט ומהדהד: למה מי אתם שתדרכו על ביבי?

ואז הגיעו מדגמי הטלוויזיה. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם הם היו יותר מחוברים למציאות. אבל גם בתיקו בערוץ 1 ו־10, או בניצחון הדחוק בערוץ 2, היה מספיק כדי לשחרר שמחה מהולה בהקלה. השלטון לא נפל. "עשינו את הלא ייאמן", מלמל יו"ר צעירי הליכוד דוד שאין, "הכל היה נגדנו". "נגד כל העולם!", מוסיף מישהו. והכוונה היא קודם כל לתקשורת, ואחרי זה גם לעמותות. "שפכו פה מיליארדים מהאמירויות על בוז'י", מעיד מישהו עם נטייה להיסחפות.

פעילים נמרצים התרוצצו מצד לצד והשליכו מאות פתקיות "מחל" לאוויר. דבוקות החוגגים קראו בבוז "נוני נוני, לא נורא", ו"נוני, אל תבכה". זו הייתה אולי הפעם הראשונה בתולדות הדמוקרטיה המערבית שאנשי מפלגה חגגו ניצחון בבחירות על מו"ל ולא על היריב הפוליטי שמולם. כמו בעצרת "מחליפים את השלטון" בכיכר רבין לפני שבועיים, איש לא צעק את שמו של הרצוג. במערכת בחירות שבה לא הוצעו שום רעיונות חדשים, שום אלטרנטיבות מדיניות או כלכליות אמיתיות, הקרב של נתניהו היה מול האליטות, מול העיתונות ויאיר גרבוז, שסיפק את חומר הדלק העדתי למכונת המלחמה של הליכוד. בקרב הזה הרצוג היה בסך הכל סטטיסט סימפתי, במערכה שלא היה בה שום דבר סימפתי.

לא היו כאן חוקים, נורמות או הגינות בסיסית, מכל הכיוונים. עד לרגע האחרון ריחפה מעל מערכת הבחירות שאלה אחת - האם תישלף עוד פצצה חודרת בונקרים, זו שתכריע את היום ותקעקע לחלוטין את תדמיתו של ראש הממשלה. אבל נשק יום הדין היה של נתניהו: לא ברור לגמרי מה הייתה השפעתה של קריאת "הערבים נוהרים לקלפיות", אך היא מועמדת חזקה לתואר הספין של המאה. זה היה אקט ציני, מקיאווליסטי, גזעני, מרושע ומקומם; אבל זו הייתה מלחמה כעורה על החיים, ובשבוע האחרון נתניהו הסתער עליה כמו מתאגרף מדמם שקם מהקרשים אחרי 15 סיבובים על הזירה. אסתטיקה לא היוותה שיקול.

לפני המדגמים, על שלושת מסכי הענק הוקרן קליפ קצבי של מועמדי הליכוד, משולב בגרפיקה וכתוביות. הם הוצגו כמו חבורת גיבורי על, כולל פניות דרמטיות למצלמה, מבטים חודרים וטייטלים מפוצצים ומעודכנים לשנת 2011 כמו "יובל שטייניץ, שר האוצר, נלחם ביוקר המחיה", או משהו בסגנון הזה. רגע אחרי פרסום תוצאות המדגמים הורדו שלושת הערוצים מהאוויר והוחלפו ברקע של דגל ישראל וססמאות של הליכוד. כאילו מבחינת הליכודניקים היו כמה רגעים של חרדה, ואז שב העולם למסלולו הטבעי והמוכר: הירח סובב סביב הארץ, הארץ סביב השמש, והשמש סביב ביבי נתניהו. ושהפרשנים ימשיכו לברבר.

"ביבי מלך ישראל, חי חי וקיים", הם שרו, חובשי כיפה וחילונים, צעירים ומבוגרים, מזרחים ואשכנזים ורוסים וצרפתים, קריקטורות מהלכות ואנשים מהיישוב. בהדרגה החלו לטפטף חברי הכנסת, סילבן וגמליאל, שטייניץ ואקוניס, רגב וחוטובלי. מישהו ניסה להרים את דני דנון על הכתפיים, להעניק לו רגע של חסד לפני שיישלח על ידי ביבי לאיזושהי ועדה נידחת, אי שם במסדרונות הכנסת. הפתקיות המשיכו להתעופף עד שהרצפה כולה כוסתה במצע לבן של "מחל", זוגות פצחו בריקודים סלוניים ודבוקה של חוגגים ספרה מנדטים - מ־1 עד 30 בדיוק. כרגיל, הם ידעו הרבה יותר מהסוקרים.

ב־1:00, על הבמה, מול הפלאשים המתקתקים, ים דגלי ישראל והליכוד וקריאות "הוא קוסם", נתניהו חילק שלוש נשיקות לשרה. לאחר מכן פתח ב"אתגרים הביטחוניים והמדיניים הגדולים שמצפים לנו". הליכודניקים הגיבו בשקט מהוסס: האם הוא שוב עומד לנאום כאן על איראן? אבל כשהבטיח במשפט הבא להילחם ביוקר המחיה ובמחירי הנדל"ן, ההמונים הריעו.

לאור הניצחון המוחץ, יהיה זה חטא מצד נתניהו להתעלם מהפערים החברתיים, מהשכר הנשחק ומיוקר המחיה. גם הליכודניקים רוצים שינוי. מועמד אחר היה יכול להוריד אותו, אולי אפילו בתוך המפלגה. אין לשלול את האפשרות שגם נתניהו מבין את זה. אף שאם יש משהו שלמדנו הוא שאסור לעולם לעולם לעולם להספיד את המלך ביביהו, בגיל 66 זו תהיה כנראה ההזדמנות האחרונה שלו להשאיר חותם. עם מחלפים חדשים בעוקף ראשל"צ, רכבת לנתיבות ואבטלה נמוכה לא יוצרים מורשת. הוא כבר תשע שנים בשלטון ועדיין לא הותיר הישג משמעותי אחד שייזכר. בהתחשב בקואליציה הצפויה, הצ'אנס הכי טוב שלו הוא חברה וכלכלה.

האם יוכל לעשות זאת ללא תהליך מדיני, ואולי עם עוד סבב אלימות או שניים? ללא שינוי סדר עדיפויות? האם יוכל לשרוד עם בנט ועם ליברמן, עם ליצמן ועם כחלון ועם דרעי? האם יוכל לשקם את היחסים עם וושינגטון? האם יוכל להחזיק קדנציה למרות הלחצים הפנימיים והבינלאומיים, ואז אולי, בגיל 70, לרכוב עם שרהל'ה אל השקיעה? האם עדיין ניתן להאמין בו? האם מילה שלו שווה משהו? האם יוכל לרכך את כל אותם מאות אלפי ישראלים שמאסו בשלטונו, ברעייתו ובשטיקים על דאע"ש ואיראן, על ירושלים וחמאס? האם שאל את עצמו - מה עשיתי, אולי עדיף היה לפרוש לקוקטיילים במנהטן?

כשהפתקיות הפסיקו להתעופף ועשרות צוותי התקשורת החלו במלאכת פירוק האולפנים, נתניהו - עדיין עם אותו חיוך - ירד מהבמה כשהוא מוקף במשפחתו, באנשי הקמפיין, בהמון קולני ומחבק ובעשרות פוליטיקאים תאבי ג'ובים ויוקרה. הוא נכנס למערכת הבחירות הזאת כראש ממשלה מתנדנד, סיים את הלילה כמי שיהיה כנראה גם ראש הממשלה הבא, ובשעות הבוקר יצא מהן כווינר הגדול בתולדות הפוליטיקה הישראלית.

אולי זאת תהיה מורשת ביבי: היכולת להיבחר, למרות הכל ונגד כל הסיכויים, שוב, ושוב, ושוב.