עד שהארץ תיגאל, באולם הכניסה התת-קרקעי מצטופפים פוליטיקאים, חברי מפלגה, פעילים וציידי מתפקדים. מאחורי הדוכנים הירוקים הבוהקים, השונים כל כך מהכחול־לבן שאימצו כמעט כל המפלגות, ניצבים היפסטרים לא מגולחים ובחורות בעלות שיער קצר ומשקפיים, שנראות כאילו יצאו ממערכון של החמישייה. הפרצופים מתחלפים, מתעדכנים עם רוח הזמן, אבל מרצ נשארת אותה סיעה תל אביבית, אשכנזית ונשית מאוד, שהאווירה בה מזכירה מינגלינג בפרמיירה של הצגת פרינג' חתרנית.
איש לא התמודד מול גלאון על ראשותהמפלגה, ומינויה מאושר עם אפס התנגדויות ונמנע אחד - רק קים ג'ונג און יכול להתגאות באחוזים טובים יותר. באווירה החגיגית, המזכ"ל דרור מורג נסחף מעט עם הערכה למספר דו־ספרתי של מנדטים, וגלאון לא חוששת מהרף. היא משבחת את צוות הקמפיין "המה־מם" ומלהגת גם היא על 12-10 מנדטים, בשיניים ובציפורניים. "מרצ תהיה המנוע של המהפך, זה שיסיים את תפקידו ההיסטורי של נתניהו ב־17 במרץ".
"אנחנו מאוד מאוד רוצים להיות בשלטון. כן! אני מודה!", אומר אילן גילאון, אולי הפוליטיקאי היחיד בישראל שקשה לא להאמין לו כשהוא פותח את הפה. "אני מאוד מתקנא בזיקוקין די נור חד־פעמיים כמו יש עתיד, שמקבלת 19 מנדטים! כן, גם אנחנו היינו רוצים שיהיו לנו! גם אנחנו היינו רוצים
לנהל את משרד החינוך, ואת משרד הרווחה ואת משרד הבריאות ואת משרד האוצר! על משרד החלל הייתי מוותר, פשוט כי אין לנו אנשים שמבינים בחלל". גילאון נשמע כאילו בכל רגע הוא עומד להגיד "אבל", שיסביר למה זה לא יקרה, אבל הוא לא אומר.
במרצ לא מתלכלכים עם בוז'י־לבני כך שהמטרה היא הקולות של יש עתיד, הראש הוא של לפיד. "אני שומעת ולא מאמינה", תוקפת גלאון, "שוכב הפגר הזה שנקרא ממשלת נתניהו באמצע החדר, וכל אלה ששיתפו איתו פעולה בכישלון הקולוסאלי, מספרים עכשיו לציבור שהם בכלל לא היו בזירת האירוע. אותם אלו שנכנסו לזירת הפשע באישון לילה, עם פעמון גדול".
לאחר אתנחתא מוזיקלית של הזמרת העיוורת מורן מזוז - בכל זאת "צוותא" - בזה אחר זה מקפצים אל הבמה חברי הכנסת מיכל רוזין, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג, ומבקשים תמיכה בפריימריז. מורגש בחסרונו ניצן הורוביץ. אחרי זה עולים 25 המועמדים הנוספים, חלקם מוכרים יותר כמו מוסי רז
ואבשלום וילן, חלקם פוליטיקאים מתחילים וחלקם קוריוזים חסרי סיכוי או מודעות עצמית. הם מקבלים דקה עם המיקרופון על הבמה, עד שהגונג קוטע אותם, ספיד-דייט של אידיאולוגיות, מציגים את ערכיהם הנשגבים ואת היוזמות והתוכניות שלעולם לא יזכו להגשים. ככה זה עם רעיונות, לכל
אחד יש כמה.
הסערה כבר מורגשת ברחובותיה השוממים של נס ציונה, התחנה התורנית של משה כחלון בדרכו המפוהקת אל הכנסת. 27% מכ־30 אלף בעלי זכות הבחירה בעיר העניקו ב־2013 את קולם ליש עתיד, שעברה את הליכוד (22%) והעבודה (18%). עם הכנסה לנפש קצת מעל הממוצע הארצי, אוכלוסייה חילונית ברובה ומשפחות שמוטרדות מיוקר המחיה, מדובר בזירה קלאסית עבור מפלגת אווירה: כמה נס ציונות כאלה בכיס והסתדרת בחיים.
בכניסה לאולמי "יוניברס" במרכז העיר מנשנשים עוגיות עבאדי ו"צעירי כחלון" דופקים פוזות מול המצלמות. בתוך האולם הפנים הרבה פחות צעירות: הקהל מבוגר יחסית, מזרחי ברובו, עריקי ליכוד וקדימה למיניהם. פעילים, סקרנים ומצביעים פוטנציאליים יושבים מסביב לשולחנות מרובעים שעליהם מונחים קנקני מיץ אשכוליות ותפוזים, מלצרים מתרוצצים עם מגשי רוגלך. יחד עם זרי הבלונים, וילונות לבנים סגורים, עמודים מצופי עץ וספוטים ירוקים מהתקרה, הערב נראה יותר כמו ברית בפריפריה מאשר התכנסות פוליטית. רק הפרשנים מטעם עצמם מסגירים את אופי האירוע. "זה שר האוצר הבא במקרה הגרוע, אם לא ראש הממשלה הבא", מסביר איש עם אוזניית בלוטות' ענקית, נראה בשל לחוזה טאלנט ב"אולפן שישי", "הוא חש את העם".
בשלב הזה של הקמפיין כחלון נראה כמו מישהו שלא רוצה להרגיז אף אחד, לא מעוניין להתלכלך, לא פוסל איש ולא תוקף איש. תכונה מעט בעייתית עבור מהפכן. הוא גם יודע שכדי לעשות שרירים צריך קודם כל את המספרים, אז הוא שולף פתק קלפי ומנופף בו: "אתם יודעים איזה כוח יש לפתק
הזה? הדבר הזה יותר חזק מכל טייקון, מכל מונופול, יותר מממשלה. הבחירות הן בין מי שמבטיח ומקיים למי שמבטיח ולא מקיים, בין מי שעושה לבין מי שלא עושה". כחלון מסתובב עם הפתק הזה ברחבי הארץ, שניים-שלושה אירועים ביום, ירושלים, נס ציונה, נהריה, עכו, מעלות, ומבקש: תצביעו לי, זה בשבילכם. הציבור כל כך מיואש שאולי זה בכל זאת יעבוד.
לאחר מכן מגיע הזמן להתחככות עם הבוחר, קצת מגע אישי. כחלון יורד מהבמה ועשרות נעמדים סביבו, מנסים להצטלם, ללחוץ יד, לשאול שאלה. הוא מקשיב, עונה באריכות עם אותו חיוך ביישני, גם כאשר גברת אחת מטיחה בו ביקורת על הקדנציה שהעביר במשרד הרווחה ("לא השארת
חותם!").
מסביבו, כמו פטריות אחרי פיזור הכנסת, מתקבצים גם העסקנים, האינטרסנטים והחנפנים המקצועיים, טפילי השררה שיודעים שכמעט בכל קונסטלציה, כחלון יישב בקואליציה הבאה. הם מבטיחים נראות בשטח, גיוס פעילים, נשבעים שהעם כולו מחכה למשה כחלון, מנסים לשאת חן. ברוח הימים גם הם עוברים ממפלגה למפלגה: אחד היה פעם פעיל קדימה באשדוד, שני ליכודניק מגדרה. שבירת מונופולים, צדק חברתי ודיור ציבורי לכל זה אומנם נחמד מאוד, אבל מה רע באיזה ג'וב? אחרי הכל, זה נשמע הרבה יותר ריאלי.
התרעות פיקוד העורף