לאורך השנים קראתי לא מעט יומנים של אנשים שנספו בשואה ושל כאלה ששרדו אותה. אבל יומן אחד שבה את ליבי. לפני חמש שנים שלח לי שרלי אלכסנדר דוגמה מיומנו של אביו, ז'ראר. יומן שנפרש על 11 מחברות, עת היה בן 14 בצרפת הכבושה.
היום, ביום השואה הבינלאומי, רואה אור "יומן מלחמה ואהבה" מאת ז'ראר אלכסנדר. היה לו, לנער בן ה־14, כושר כתיבה ייחודי ויוצא דופן, קול ספרותי מובהק שכולל שפה עשירה ומלאת דמיון, מהולה בהומור עצמי. כשקראתי את היומנים של ז'ראר הרגשתי שאני נמצאת איתו בצרפת. ותסלח לי אלמנתו, סילבי בת ה־99, אבל קל מאוד להתאהב בז'ראר שלה תוך קריאת היומנים.
מעבר לפן האסתטי המרהיב של היומן, יש לו חשיבות היסטורית. כתיבה תיעודית ביומן בזמן מלחמה יכולה לסייע להבנת האירועים תוך כדי התרחשותם. בניגוד לעדות שניתנת אחרי האירוע, בכתיבה תוך כדי האירוע הכותב לא צריך לעבור תהליך של היזכרות. ז'ראר מתאר את המעברים ממקום למקום, את שידורי הרדיו ואת הכתבות בעיתונים, את המתרחש בבית הספר, את החלטות השלטון בנוגע ליהודים, את הקצאות האוכל, את המים הקרים. אנחנו נמצאים איתו בערים שבהן עבר בצרפת.
ז'ראר כתב את יומנו כדי להגיע לפורקן נפשי בעצם הכתיבה. הוא רצה להבין את הסובב אותו, ולעיתים לערוך חשבון נפש על חייו כאדם ועל גורלו כיהודי. ניכר שהיומן שימש עבורו עוגן ויציבות בתקופה של כאוס ואי־ידיעה. ז'ראר חזר אל היומן בכל ערב, באדיקות, כדי לספר את קורות יומו, כמו פעולה מדיטטיבית שסייעה לו להבין מהלכים שונים בעולמו הפנימי והחיצוני, ולקבל החלטות.
ז'ראר אלכסנדר ודאי לא תיאר לעצמו שיומנו ישפיע על בני משפחתו ויהווה עבורם מגדלור להבנת עולמו. בעצם הכתיבה הוא נתן לצאצאיו את האפשרות היקרה להנציח את דמותו ולשמר את זכרו. הוא לא ייעד את יומנו לפרסום, אך סגנון כתיבתו מעיד שראה חשיבות בהדהוד סיפורו.
הספר נקרא "יומן מלחמה ואהבה". ברור באיזו מלחמה מדובר. בעניין האהבה, ז'ראר מתאר ביומנו את אהבתו לנערה בשם סילבי לוי. הוא התחתן איתה ויחד הם הקימו משפחה גדולה, שבניה חיים בישראל. בהתחשב בכך שהספר מתעד את השבר הנורא ביותר בתולדות העם היהודי, ושהוא מתפרסם יותר משנה לאחר אירועי 7 באוקטובר, אין ספק שהוא מאיר מעט את העולם ונותן מקום לאהבה.
התרעות פיקוד העורף