עובדי פרי הגליל מאבדים את האופטימיות: "אי אפשר לדעת מה יהיה מחר"

"אין אופק, אין ראייה לטווח ארוך", אומר מישל מלכה, כשהוא יושב באוהל שהוקם בכניסה למפעל "פרי הגליל" בחצור הגלילית. "אתה למשל קונה בית ומסתכל אסטרטגית עשר שנים קדימה. פה אין. זה המפעל הגדול היחיד בכל האזור, השאר בתי עסק קטנים, שניים- שלושה עובדים. אם יפשוט רגל נהיה עלובי נפש, לא רק מסכנים".

לא היה שם ייאוש, באוהל. כולם העריכו שהאיום בסגירת המפעל יתממש בסוף. אבל הייתה הרגשה שמשותפת לכולם שהם פיונים קטנים בתוך המשחק של הגדולים. שלוש פעמים הם כבר עוברים את הסרט הזה, של איומי סגירה. הפעם הרקע הוא הפסקת העברת כספים ממשרד הכלכלה למפעל, על רקע מחלוקת ביניהם לגבי הסכם, שנחתם ב־ 2012. על פי בעליו, בעקבות עצירת הכספים, לא הושקעו התקציבים הדרושים על מנת לעמוד בתנאי רישיון העסק.

אף שהשר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ' אישר בסוף השבוע ארכה של שלושה חודשים להסדרת ליקויי הבטיחות, בעלי המפעל סירבו לפתוח אותו עד שלא יתקבלו הכספים ממשרד הכלכלה. "סיפור המאבק הוא ניצול ציני של העיתוי", משוכנע ראש מועצת חצור הג- לילית שמעון סויסה. "שולחים את העו- בדים להיות כלי משחק ואני על הדבר הזה לא עובר לסדר היום. אי אפשר לסגור עיר שלמה. חצור נמצאת היום בתנופה, יש שכונות חדשות, תושבים חדשים. אחוז האבטלה עומד על שישה אחוזים. אני, כראש המועצה, רואה את עצמי כאחראי לדאוג שכל אחד מהמפוטרים ימצא מקום עבודה ובלבד שאותו בעלים לא יחשוב שאי אפשר להסתדר בלעדיו. העיר הזו לא תלויה במפעל. נקודה, סימן קריאה. התבגרנו, אנחנו במקום אחר".

קרוב למחצית מעובדי "פרי הגליל" הם אנשי חצור הגלילית, אבל יש כאלה שבאים גם מכרמיאל, עכו ומהכפר טובא־זנגרייה הסמוך. גלית חיון, אם חד־הורית, יוצאת בארבע בבוקר מהבית בקריית שמונה כדי להגיע בטרמפים למפעל, שם היא מרוויחה שכר שבמקרה הטוב עוזר לה לסיים איכשהו את החודש, לא יותר מזה. העבודה היא פיזית וקשה. לא עבודה משרדית. לא מזמן חזרה אוחיון לעבודה אחרי שלושה חודשים בבית בעקבות פריצת דיסק. "גבר לא מרים את המשקלים שהיא מרימה", מפרגן לה יצחק עמר, קולגה לעבודה.

"היא עובדת קשה. לא קולטת שלבחורה יש מגבלות פיזיות". אוחיון מתעלמת מההקנטה. "עבודה זה לא רק פרנסה. זה לחנך את הילדים שלך לעבוד ולהשיג משהו בחיים", הסבירה. "אתה קם ועובד. אנחנו רוצים לעבוד ולקבל את הכסף בזכות, עם ראש מורם, אנחנו לא רוצים נדבות". ביום ראשון הגיעה למפעל ברבע לשש בבוקר כדי להחליף את חבריה במשמרת המחאה הלילית. בשעה הזו אפשר להרגיש את הקור חודר העצמות של האזור, והמוחים מבעירים מדורה מול השער כדי להתחמם.

"אנשים לא נאיביים", אומר עמר. "אומרים שהבעלים יעשה את ההפגנה שלו, יקבל את הכסף ויפתח את המפעל. לא יסגרו את 'פרי הגליל'. זה לא מגבות שאפשר להביא מיפן, זה מפעל מזון". אבל זה לא רק מאות עובדי המפעל. מ"פרי הגליל" מתפרנסים גם מגדלי ירקות, מייצרי האריזות ועוד. "אתה יודע איזו מכה קיבלו עכשיו בעלי המפעל?", שואל מלכה בזמן שחיכה לחדשות טובות לגבי ההמשך, שאכן הגיעו עם החלטת בית הדין האזורי לעבודה בנצרת, שהורה להנהלת המפעל להשיב את העבודה לסדרה.

"בגלל הסערה אנשים בסופרים חוטפים קופסאות שי־ מורים. אתה הרי מכיר ישראלים, משוגעים. שעועית, חומוס. דיברתי עם המחסנאי שאמר שיש ביקוש לא נורמלי. גמרו הכל. לא יהיה 'פרי הגליל' - ייקחו משהו אחר והמגדל ירצה את הכסף שלו. יגיד 'את הגזר והברוקולי גידלתי בשבילי?'. מצדו שהבעלים ייקח את הסחורה הביתה. הפסד כספי עצום למפעל, ובשביל מה?". מלכה הוא איש צווארון כחול קלאסי, בדיוק כמו עמר, שאחראי על מערכת המתפעלת את מיכלי האמוניה במפעל.

עמר, כמעט בן 70 , עבד במפעל 30 שנה ופרש כי הבין שהמפעל משנה כיוון. הוא חזר, אבל גם הוא בקושי מחייך בימים אלה. "לא הייתי פה בכל הדרמות", סיפר. "חזיתי שזה מה יקרה. עכשיו אמרתי להם 'איך אפשר לעבור טראומות כאלה?'. לא יודע אם אני רוצה להישאר. זו סטירה. אתה בא ובמקום לעבוד מסתובב ולא מוצא את עצמך, איך?". עמר מספר שפעם גיסו הציע לו להגר לארה"ב כי לדבריו, שם יש ביקוש לאנשים שיודעים להתעסק עם אמוניה. "יכולתי להרוויח פי 100 ממה שאני מרוויח", הוא משוכנע. "אני לא עוזב. פה זה השורשים שלי. ההורים, האחים שלי. כולם כאן. אני לא מחליף את המדינה בשום מקום בעולם".

עמר. צילום" אריאל בשור

הילדים שלו כבר לא בצפון. גם הבן של מלכה עבר לתל אביב. מלכה אומר שהוא שמח בחלקם: "כפרה עליך, אין מה לעשות פה. גומרים עבודה בארבע ומה אז? איזה פאב בראש שלך? אתה תקוע. אז הם יצאו, לא כמונו. איפה אני יכול לקנות דירה? אני היום לא חושב על להתעשר בעתיד, אלא לגמור את החודש ולישון בשקט". מלכה עצבני גם על הסטנדאפיסט המצליח נדב אבקסיס, בן המקום, שבימים האחרונים יצא נגד המפעל. בטור שפרסם באתר "וואלה!" כתב אבקסיס שהמפעל יותר מזיק מאשר מועיל ושצריך לפתוח בחצור מקומות עבודה שמתאימים ל-2015.

"רבתי איתו איזה רבע שעה בגלי צה"ל", סיפר מלכה. "אמרתי לו, 'בגלל שאתה גר בתל אביב אתה אומר דברים כאלה. תבוא לגור פה'. מה זה, לוחצים כפתור ויש הייטק? אתה צריך לגדל דור הייטק. צריך תשתיות. מי יעבוד? תיקח מישהו מאלה ותגיד לו 'בוא תגור בבלוק עם פועלי הניקיון', הוא יקבל חום. אנחנו מקום קטן, שבו כולם מכירים את כולם - מהתור בסופר, מקופת החולים. איך נסביר לכם ש'פרי הגליל' זה קודם כל משפחה?"