דודו של הילד דניאל טרגרמן פרסם פוסט מרגש בפייסבוק: "חצי שנה של ייסורים"

"חמש, זה המספר האיום. חמש, זה כלום. אתמול היה דניאל בן חמש. חצי שנה של ייסורים, געגועים עזים וסבל מתמשך בימים, בלהות בלילות, והזמן נמתח והתוגה מתגברת, מתעצמת, כובשת כל תא בגוף שזועק בחוסר הבנה." כתב הדוד.

כאב גדול ליווה את תושבי עוטף עזה בחודש אוגוסט האחרון, עם מותו של טרגרמן הצעיר, הוריו, בני משפחה והחברים התקשו להיפרד מהילד מלא החיים ובעל החיוך הכובש.

"אכן הכלניות פרחו כדבר הנאום המפורסם, והאבק שקע, לצערי הוא שקע על פנינו ונהרות הדמעות חורצים בו, מציירים על פנינו מסכת הסוואה כשל הלוחמים האמיצים שלנו. אבל אנחנו לא נלחמים באויב, אנו נלחמים על שפיותינו, על המשפחה, על ילדינו הרכים, על האחים, האחיות וההורים היקרים. נלחמים באויב בלתי נראה, אויב שכבר ניצח שכן התודעה חקוקה - דניאל איננו, וגם לא יחזור", הוסיף הדוד מדם ליבו.

על הילד שלא ישוב, אמרה אמו, גילה טרגרמן, כי לא הצליחה להגן על דניאל ואת אשר אירע היא התקשתה להסביר את לאחות הקטנה, יובל, והוסיפה כי זו משימה לא פשוטה, שכן הדמעות זולגות מעצמן.

"נאחזים בארבע וחצי, שם נעצר הזמן מלכת וכשם שהרוח מכופפת את החיטה המשתבלת, המציאות כופפה את הזמן, אנחנו חיים בעבר, בעבר שדניאל נתן לנו ועל האושר שנשא עמו לכל מקום. איזו גאווה פשוטה ותמימה יש בזריעה ובקציר, איזה אושר ממלא את האדם לקצור את פרי עמלו, פרי גאוותו, ואז לפתע נשמטת הקרקע תחת הרגליים והשדה חרב, עזוב, נטוש והאדם מרוקן. כור מחצבתנו נותר מיותם, אין מזין את הלהבה, הליבה מתקררת וממול הכלניות פורחות, קוראות תיגר על המציאות, עולם כמנהגו נוהג, החיים המשיכו ואותי הורידו באמצע הדרך לשומקום, אין תחנה בנראה לעין, שממה סביב, אין נפש חיה, סוף העולם שמאלה", כתב טרגרמן בצער.