מה שקורה כעת במשטרת ישראל קורע את לבי. אני כועסת וכואבת״, אומרת בנימה קשה של אכזבה ניצב משנה (בדימוס) נעמי שדמי, מי שהקימה לפני 54 שנה את יחידת השוטרות במשטרה. ״מעולם לא העליתי על דעתי שיקרו תופעות כאלה. קשה להבין איך הניצבים שפוטרו העזו לפגוע כך במשטרה וגם במשפחותיהם. אלה שהוכחה אשמתם חייבים לתת את הדין. אני שומעת בזמן האחרון הרבה בדיחות על המשטרה. זה לא נותן לי מנוח. אני תוהה איך הניצבים שפוטרו עברו את כל המסלול עד דרגת ניצב בלי שנתפסו״.
עם זאת, היא מבקשת, ״בלי הכללות. אם את אלה שסרחו יש להוקיע, אלפים במשטרה ממלאים את תפקידם נאמנה ויש לעודד אותם ולא ללעוג להם. ובאשר לבנות שהתלוננו, אני רוצה לחבק אותן. הן גיבורות״.
נושא ההטרדות המיניות לא זר לשדמי. ״נחשפתי לכך כבר ב-51' או ב-52'״, היא מעידה. ״הייתי קצינת ח״ן בחיל האוויר. יום אחד הודיעו לי שחיילת שלי ניסתה להתאבד באחד מבסיסי הדרום והיא מאושפזת בבית החולים תל השומר. מיהרתי להגיע לשם. החיילת שכבה במיטה עם הפנים לקיר ולא הייתה מוכנה לדבר עם איש. הצלחתי לדובב אותה, והסתבר לי שהיא מצאה עצמה מחוזרת על ידי מפקד הבסיס, שהיה נשוי ואב לשלושה. היא תיארה אותו כגבר יפהפה כמו שחקן קולנוע. 'הוא התחיל לחזר אחרי והתאהבתי בו', סיפרה. לדבריה, כשהודיעה לו שהיא בהריון ממנו, הגיב בחיוך לעגני וטען שזה לא קשור אליו. מכיוון שהיה הגבר הראשון בחייה, החליטה להתאבד״.
מה עשית?
״נסעתי לבסיס ודיברתי עם החיילות. התברר שכך נהג כלפי כל מי שמצאה חן בעיניו. מיהרתי למפקד החיל, חיים לסקוב. ומה נעניתי? שמדובר באחד הטייסים המצטיינים בחיל. זה לא עזר לו. גרמתי לכך שבתוך שלושה שבועות הוא פוטר מצה״ל. לחיילת אושרה הפלה מטעם הצבא והיא עברה לשרת בבסיס אחר. לימים, כשהתחתנה ונולדה לה בת, היא קראה לה על שמי. בכל שנותי במשטרה גוננתי על השוטרות שלי והייתי חומת המגן שלהן. כשהייתי כבר בגמלאות, התפרסם המקרה של ניסו שחם, שפתח את שרשרת הניצבים המודחים. כששמעתי שמונתה יועצת למפכ״ל לענייני נשים, התקשרתי אליה והצעתי שניפגש, ואביא מנסיוני הרב בצבא ובמשטרה. היא לא חזרה אלי. התאפקתי. 'נעמי, שבי בשקט', אמרתי לעצמי. 'העולם יסתדר בלעדייך'״.
אבל היא לא מסוגלת לשבת לגמרי בשקט. חרה לה שלאחר ששירתו במשטרה ארבע ניצבות בלבד, בשנים האחרונות לא הייתה במשטרה ניצבת. שדמי מודה שניסתה להתערב בנושא מבחוץ ואומרת כעת שהיא מאושרת על מינויה של גילה גזיאל כראש האגף למשאבי אנוש, ועל העלאתה לדרגת ניצב.
תהיה מפכ״לית?
״זאת שאלה מסובכת. כדי להגיע לתפקיד מפכ״ל, צריך לעבור גם תפקידים שנשים לא מסוגלות להתמודד איתם. לא אשכח את תת ניצב אהובה תומר, מפקדת מחוז חיפה, שבשיחה האחרונה בינינו בטלפון אמרה ששום דבר לא יעצור אותה בדרכה למפכ״לות. שלושה ימים לפני שעמדנו להיפגש, קרה האסון בכרמל. היה מזעזע לראות אותה בבית החולים״.
אהובה תומר ז"ל. צילום: משטרת ישראל
הנקמה שלי
שדמי נולדה בבודפשט, בירת הונגריה, כמרתה שפיץ, וחיה עם משפחתה ברווחה עד שהשואה טרפה את ספינת חייהם. ״לנו זה לא יקרה, זאת הייתה התחושה שלנו כששמענו על הזוועות שעברו יהודי פולין״, היא נזכרת. שדמי ואחיה שרדו את השואה. ״מה שהחזיק אותי בכל הקשיים הנוראיים הייתה התקווה שאולי הורי יחזרו ונשוב להיות יחד״, היא מספרת. ״כששמעתי שהם בין הנספים, זאת הייתה נקודת השבירה שלי. החלטתי להתאבד. צעדתי אל גשר הדנובה נחושת החלטה לקפוץ אל הנהר, ובדיוק אז התקרבה אלי לפתע אישה אלמונית ושאלה אם הלכתי לאיבוד. כך ניצלתי. היא חיבקה אותי בחום. החיבוק שלה המיס אותי. אותה אלמונית הייתה המלאך שלי״.
שנים נמנעה מלבקר בהונגריה. כשהגיעה כבר לביקור ונכנסה עם בעלה, אשר, למונית, הנהג שאל מניין הם. כשהשיבה בשפתו שהם באו מישראל, הוא גמל בדברי בלע נתעבים על היהודים. בו ברגע דרשה ממנו לעצור וירדה מהרכב. גם את גרמניה החרימה עד שנאלצה פעם לצאת לשם בשליחות משטרת ישראל. כשהבינה במהלך קבלת הפנים שסגן מפקד משטרת ברלין שירת בתקופת השואה בגסטפו בבודפשט, עזבה תוך שניות את האירוע ונשבעה לא לחזור לגרמניה.
לפני ששבה לישראל מהביקור הקצרצר, הספיקה לבקר בברגן בלזן, שם נספתה אמה. היא ניצבה ביום גשום מול האנדרטה ואמרה בלבה: "אמא, אני פה, נציגת מדינת ישראל, מפקדת השוטרות, ואולי זאת הנקמה הגדולה בשונאינו".
לאחר השואה, הגיעה ארצה עם אחיה באוניית המעפילים "כנסת ישראל", שממנה זרקה קופסאות שימורים מכל הבא ליד בקרב שהתלקח עם הבריטים, ובו נפצעה. לאחר שחזרה מהגליה לקפריסין, השתתפה בקורס הקצינות השני של צה"ל, ובגיל 26 הועלתה לדרגת סגן אלוף וקודמה לתפקיד סגנית קצינת ח"ן ראשית.
רגע השיא שלה בצבא היה עוד לפני כן, כששירתה כקצינה בגדוד 904 של הנח"ל. כאישה יחידה בין גברים, השתתפה בפעולות קרביות נגד מחבלים. באחת מהן הצילה פצוע קשה, כשסחבה אותו על גבה והרחיקה אותו מטווח האש. כשאני תוהה אם שקלו להעניק לה צל"ש, היא משיבה: "כמעט העמידו לדין אותי ואת המג"ד שלי על כך ששותפתי בקרב. אז הורה הרמטכ"ל משה דיין לא לשתף עוד חיילות בלוחמה שכזאת".
למה לי פוליטיקה
ככל ששדמי גילתה מופת אישי בשירותה הקרבי בצבא, דעתה בנושא גיוס בנות לתפקידים קרביים מעורבת. "אף פעם לא דרשתי שחיילות יהיו טייסות", היא מספרת. "כמי שאיבדה את משפחתה בשואה, אני רואה במשפחה ערך עליון, ובה האישה היא זו שיולדת ומעניקה לילדים את החום ואת החיבוק. מצטערת, אבל קשה לי לדמיין אישה בהריון מתקדם כטייסת קרבית. לא מוכרחים להראות בכל מחיר שנשים מסוגלות לעשות הכל".
שדמי, שנישאה ב־54' לאהבת חייה, אשר, פרשה כעבור שלוש שנים מצה"ל כדי להתמסר לגידול בנם הבכור דורון. "החלטתי להקדיש את עצמי למשפחתי ולהעניק לילדי בית חם, דבר שנגזל ממני בצורה אכזרית בשואה", היא מספרת. "זאת, למרות שקצינת ח"ן ראשית, אל"מ שושנה גרשונוביץ, אמרה שאם אחכה קצת, אוכל להחליף אותה".
ברם, עם עודפי המרץ שלה, שדמי לא הייתה יכולה להישאר אמא בפול טיים ג'וב. "מרוב ישיבה בבית הרגשתי תסכול", היא מודה. הישועה הגיעה מכיוון בלתי צפוי. מפקד מחוז תל אביב, ניצב עמוס בן־גוריון (הבן של), חזר מביקור בלונדון עם רעיון מהפכני לשילוב נשים במשטרה מעבר לתפקידים פקידותיים. למרות התנגדות כמעט מקיר לקיר בצמרת המשטרה, נעשתה פנייה למינהל הסגל של צה"ל עם בקשה להמלצה על קצינה משוחררת בעלת ניסיון פיקודי.
הפור נפל על שדמי. בעלה עודד אותה להתגייס למשטרה. מי שדרבן אותה בדבריו להירתם להקמת יחידת השוטרות במשטרה היה ניצב אהרן סלע, ראש אגף כוח אדם דאז, שדווקא פקפק ברעיון של בן־גוריון. "הוא אמר ש׳השיגעון הזה יחזיק מעמד אולי שלושה חודשים', וטען ש'הגברים במשטרה ישימו רגליים, הציבור לא יישמע להן; והבנות יברחו בגלל העבודה הקשה, ואז העסק יתמוטט'. באותו הרגע נדלקה אצלי נורה אדומה. אמרתי 'נעמי, את עושה את זה'", היא מספרת.
שדמי בצעירותה
שדמי יצאה לדרך עם כוח חלוץ של 24 שוטרות וסיימה את תפקידה בפיקוד על כ־2,500 שוטרות. לדבריה, נתקלה במטר של צוננין בהגיעה למפקד הנפה הצפונית בתל אביב, שבה שולבו פקודותיה כשוטרות תנועה. "נעמי, את והדרגות שלך!", היא טוענת שכך קידם את פניה, "תלכו לעזאזל, רק צרות יהיו מכן'".
גם מפקד המחוז בן־גוריון לא יצא מגדרו. כשביקשה ממנו לשלוח שתיים משוטרותיה לקורס סמלים, הורה לה להאט את הקצב והציע לשלב שני סמלים ותיקים, כדי שחלילה לא יתפתחו יחסים רומנטיים. "לא אתן שתעצור את קידומן של הנשים במשטרה", השיבה לו. עד שנענה לבקשה, ערכה לסמלות המיועדות קורס מאולתר בביתה לאחר שעות העבודה.
"התנסיתי בעצמי בכל תפקיד שהמלצתי לספח לשירות השוטרות", היא מעידה. "כך יצאתי לא אחת למארבים ולמשימות בילוש, כדי להראות שגם אנחנו יכולות".
גם תפקידי חקירה נמנעו אז משוטרות. "מפקד המדור המרכזי, שלום ירקוני, הזמין אותי לחקירתו של העבריין יורם לנדסברג שאי אפשר היה לחלץ ממנו מילה", היא מספרת. "לנדסברג היה מאוד חכם וכריזמטי, אבל בארבע השעות וחצי שחקרתי אותו, הוא סיפר הכל. 'אישה מסוגלת להוציא מגבר כל מה שלא רצה להגיד', הודה בן-גוריון. מאז יש חוקרות במשטרה".
במהלך שירותה במשטרה חל מהפך גם בחזותן של השוטרות. "בהתחלה הן נעלו נעלי גולדה והמדים נראו כעודפי שמיכות של הצבא הבריטי, משהו איום ונורא", קובלת שדמי. "באתי לראש אגף אפסנאות ואמרתי שאם זה לא יפה לשוטרים, זה בלתי נסבל לשוטרות. כשהראיתי לו דוגמאות של מדים, הוא שאל אותי באיזה עולם אני חיה וציין שזה יעלה המון כסף. השבתי לו שלא אכפת לי מהכסף ושתדמית המשטרה מעל לכל. אחרי השוטרות, הוחלפו המדים גם לשוטרים".
לדבריה, הייתה מאושרת במשטרה, אבל רצתה לפרוש ולשנות כיוון. שר הפנים והמשטרה דאז, ד"ר יוסף בורג, שאל אותה לאן היא ממהרת. "חכי לפחות שנתיים עד שיגיע זמן הפנסיה שלך", ייעץ בחוכמתו. ואכן, היא פרשה ביום הולדתה ה־50, במלואת 20 שנה לשירותה. "קשה היה להיפרד מהבנות", היא דבר לא ששור מעידה. "הרבה דמעות זלגו שם".
הבחירות לכנסת העשירית התקרבו ומהזירה הפוליטית מיהרו לעוט על הקצינה הנערצת. לדבריה, קיבלה הצעות קורצות מארבע מפלגות רחוקות זו מזו בהשקפותיהן. את כולן דחתה, אף כשהבטיחו לה שריון. "אני לא פוליטיקאית ולעולם לא אהיה", הגיבה. היא מונתה לראשת נעמ"ת בתל אביב, אבל הסתייגותה מהפוליטיקה גרמה לה לפרוש מהתפקיד תוך שנתיים. "לא נולדתי בשביל זה", היא משוכנעת. "כשאדם משחק במגרש משחקים, יש לו אפשרות לקבל את כללי המשחק או לרדת מהמגרש בלי להפריע לאחרים".
שדמי חיה כיום עם בעלה באחוזת פולג בשרון. הם הורים לבן, איש מחשבים, ולבת, עורכת דין. יש להם ארבע נכדות ושני נינים. בגיל 84 היא ממשיכה למלא תפקידים ציבוריים, כולל ב"יד ושם". שנים לא הייתה מסוגלת לשחזר את קורותיה בשואה, עד שעינב, נכדתה, קראה לה לספר על כך בכיתתה. "שם פרצה ממני מרתה, הילדה שהייתי", היא מציינת. "בהמשך לכך הופיע 'מרתה ונעמי', הספר האוטוביוגרפי שכתבתי ואני לא מפסיקה להרצות על השואה. אני רואה בכך חובה אישית".