מאיפה נתחיל? מהסיפורים שלי ושל החברות שלי? מסיפורי האוטובוסים? הטרמפים? המרצים? מהעורך הבכיר שהיה מתייצב אצלי באחת עשרה בלילה “להביא לי חומר"? (כתיבה, שיהיה ברור); מהמגיש הבכיר בטלוויזיה, שכל הבנות ידעו שאסור להישאר איתו לבד בחדר? ממנהל התיאטרון ששאל את חברתי השחקנית (לאחר שהתלוננה שהבמאי שולח אליה ידיים) “את רוצה את התפקיד או לא?".

ואולי בכלל צריך ללכת אחורה, לסיפורים שסיפרה לי אמי (שגם היא הייתה עיתונאית צעירה, אי שם בשנות ה–50) , כמו זה על העורך הבכיר, שכל הנשים במערכת ידעו ש"אסור בשום אופן לעלות איתו לבד במעלית, כי הוא היה מסוגל לפתוח את המכנסיים תוך כדי נסיעה בין הקומות", או על אחד ממנהיגי האומה, שהיה ידוע כ"וומנייזר", שתוך כדי הראיון ניסה לשלוח ידיים. “אז מה עשית?", אני שואלת אותה, “אמרתי שאני צריכה ללכת והלכתי", היא עונה בטון ענייני, כאילו סיפרה על הימים שבהם לא היו טלפונים בבתים. זה מה שהיה, וזהו.

ואולי צריך להתחיל מהסוף, מפרשת ההטרדות המיניות במשטרה - נשים התלוננו, וטוב שכך, ומפקדים עפו, ובצדק, ואני מצאתי את עצמי חושבת עלינו, הנשים שגדלו פה לפני החוק למניעת הטרדה מינית. דורות של נשים, לא חלשות וגם לא טיפשות, שהיו חשופות להטרדה מינית, מבלי שבכלל ידענו שקוראים לזה ככה, ומבלי שהעלינו בדעתנו להתלונן, כי לא היה למי, ועל פניו לא היה על מה. זה הדור שידע את יוסף (המטריד) בשנות ה-70, 80, אפילו 90 - הבוס, הקולגה, המפקד, הרופא, המורה - והתמודד עם זה לבד ובשתיקה. לא מקור לגאווה גדולה, אבל גם לא לבושה. פשוט, ככה זה היה.

מה זה עשה לנו? האם השתיקה עלתה לנו במחיר? יצאתי למסע קטן בזמן עם נשים. אם לא יצא מזה כלום, הרהרתי, לפחות אוכל לספר לבתי ולחברותיה על הימים הפרה-היסטוריים, שבהם נשים היו טרף קל אפילו יותר מאשר היום.

הזיכרון מתעורר

רוב הזמן הסיפורים מאופסנים אצלנו היטב בירכתי המוח (אין כמו הדחקה לבריאות הנפש), ואף שרובנו לא מגדירות את מה שעבר עלינו כטראומה (נציין שמדובר בסיפורי הטרדה מינית, לא באלימות או אונס), כששאלתי כמה מחברותי על חוויותיהן מ״התקופה המו-שתקת״, התגובה הראשונית הייתה מינורית למדי - משהו קטן ומחויך, אם בכלל.

אבל ברגע שמתחילים להיזכר ביחד, הסיפורים לא נגמרים. רק שלפני זה צריך להוציא אותם מהאפסון. באחד הערבים התכנסנו על קרקרים וגבינה (רזה), חבורת נשים בנות 50 פלוס, כולן משכילות, בעלות מקצוע, אמהות לילדים ולא שונאות גברים. וראו זה פלא, הזיכרון התחיל להתעורר, אחורה בזמן, מהעבודה לצבא, מהצבא לאוטובוס, לשכן, למציל בים או למורה בתיכון.

אין לך אישה שאין לה סיפור על גברים שהציקו והטרידו והעירו וניסו, ופגעו, ומעולם לא נתנו את הדין, כי איש (כולל אנחנו), מעולם לא התלונן עליהם. ״ידענו שזה לא בסדר, אבל לא עלה בדעתנו שאפשר להתלונן, לא הייתה לנו שום מסגרת תומכת״, מספרת נעמי קרן (52), בעבר מגישת חדשות בטלוויזיה וכיום חוקרת וסופרת.

״אילו זה היה קורה היום, הרבה גברים היו בצרות״, אמרה מישהי, וכולנו צחקנו, כמעין נחמה פורתא. ומעניין שבתחומים מסוימים, כמו תקשורת ואקדמיה, עלו אותם שמות שוב ושוב - העורך הבכיר, השדר הבכיר, המרצה הפופולרי. רובם כבר זקנים, אני מהרהרת, אבל שבע נשים שלא הכירו זו את זו, הוטרדו (בחלק מהמקרים) בידי אותם אנשים?

ד״ר אורית קמיר, חוקרת ומרצה למשפט, מגדר ותרבות, יוזמת ומנסחת החוק למניעת הטרדה מינית, פותרת עבורי את החידה הסטטיסטית: ״לא כל הגברים מטרידים מינית, אבל אלה שמטרידים, מטרידים את כל הנשים״. את הבנת את זה, שולה?




"לא הייתה לנו שום מסגרת תומכת" (צילום אילוסטרציה: אלוני מור)

מנטאליות של הטרדה

לא צריך להיות גאון כדי להבין שהקלות הבלתי נסבלת שבה גברים הטרידו נשים הייתה נעוצה במנטליות שמסביב - זו שראתה באישה קודם כל אובייקט מיני והתירה לגברים ״לנסות את מזלם״ - ללא הפילטר של פוליטיקלי קורקט וחוקים ברורים מהסוג שיש היום.

דוגמאות למנטליות שלתוכה נולד הדור שלנו אפשר למצוא בסיפורים על הרפתקאות האהבים של משה דיין, למשל; ב״מיידלע״ של עזר ויצמן, בקציני הצבא עטורי התהילה (בין 67' ל־72') שהרשו לעצמם הכל, בדן בן אמוץ, שרבים מסביב ידעו על חיבתו לקטי-נות. אנחנו, הנוער, קראנו על כל אלה בעמודים האחוריים של ״העולם הזה״, שגם הוא היה שותף בחגיגה. ״תבדקי, למשל, איך העיתון דיווח על שובו של אייבי נתן מהכלא במצרים״, אומר לי הד״ר להיסטוריה עודד היילברונר, מומחה לתרבות עכשווית, ״סיפרו שם בהתפעלות איך, אחרי ההתנזרות הארוכה שלו בכלא, כל שעה היו מכניסים אליו בחורה אחרת לחדר״.

״צריך לזכור שלא היו אז קריטריונים למה מותר ומה אסור״, מזכירה ריקי שפרינצק (58), לשעבר עורכת תוכניות בטלוויזיה, ״לא פעם אמרת לעצמך, ׳או־קיי, זה לא נעים, אבל מילא, נעביר אותה׳. עורך בכיר שעבדתי איתו בטלוויזיה, מבוגר ממני ב-30 שנה, היה מעיר לי הערות בנוסח, ׳את בחורה יפה, אבל מה זה הציצים הקטנים האלה?'. פעם אחת אזרתי אומץ ואמרתי לו ׳אתה לא חושב שזה פתטי, כל ההערות האלה?'. התשובה שלו הייתה ׳את זה תיתני לי להחליט'״.

אני נזכרת פתאום באותו בכיר בעיתון, בגיל של אבי, שהיה מזמן אותי אליו לשיחה תקופתית. ״יש לך חבר (״חביייר״)? היה שואל בדאגה אבהית, ״ספרי לי, מה אתם עושים ביחד?״. התחמקתי איכשהו, עד לפעם הבאה. אחרי הכל, הוא היה אחראי לקידום שלי.

דבר אחד ברור: בסיפור הזה היינו לבד ובשתיקה, כל אחת לגופה. ״היה לנו ברור שההתמודדות עם הנושא הזה היא באחריותנו בלבד״, אומרת נעמי גוברין (51), תרפיסטית באמנויות. נעמי קרן נזכרת בכתב הטלוויזיה שפלש בכוח לחדרה, במלון הירושלמי שבו היו משכנים את המגישים כשהיו בתורנויות לילה. ״ניסיתי לשכנע אותו לצאת, זה לא עזר. למזלי עבר במסדרון הקב״ט של המלון. קראתי לו וביקשתי שיוציא אותו. זה היה נורא, אבל לרגע לא עלה בדעתי שיש לי אפשרות להתלונן עליו. התמודדתי עם זה לבד, אף אחד לא ידע״.

״כולן היו בזה לבד״, מסבירה ד״ר אורית קמיר, ״מהסיבה הפשוטה שלא היה לזה שם, קוראים לזה 'שיום'. כשלמשהו אין שם, ואת לא יודעת להגדיר אותו, את גם לא יודעת להצביע על הקשר בין מקרה אחד למקרה אחר. ואז זה הופך למקרה הפרטי שלך בלבד״.

בואי לחדר

היינו, מה שמכונה, 'בר בשטח', כל אחת וכושר הניסוח וההתמודדות שלה, כל אחת ותגובותיה. חלקנו הגיבו מיד, חלק קפאו, אחרות בכו. יעל יצחקי, דוקטור למינהל עסקים ומייסדת נטע - מרכז לקידום נשים בעולם העבודה, נזכרת איך סטרה לאחראי על רכבת ההרים בלונה פארק, שנגע לה בחזה, בגיל 15, ״וכל הדרך ברכבת ההרים פחדתי מה יהיה כשנגיע למטה״. ריקי שפרינצק מספרת איך בכתה מול אודיטוריום מלא של סטודנטים, כשהמרצה הנערץ למדעי המדינה אמר לה ״אני תוהה כל הזמן לאן מובילים כל הרוכסנים האלה בסרבל שלך״. אורלי הלוי (52), עובדת סוציאלית, מודה שקפאה מרוב הלם בכל פעם שהוטרדה.

״אולי מפני שבאתי מחינוך דתי, הייתה לי בהירות מגיל צעיר לגבי מה מותר ומה אסור״, מספרת נעמי גוברין. ״כשהמפקד שלי בצבא הציע לי טרמפ, שאלתי אותו אם הוא נוסע לירושלים, והוא ענה לי ׳לא, אני נוסע לרמלה, אבל בואי, זה קרוב'. למרות שהייתי חיילת צעירה והוא היה המפקד שלי, אמרתי לו בלי להתבלבל ׳מצטערת, אין לי חברים בכלא רמלה'״.

״אני הייתי כמו ספינקס״, מספרת חברה אחרת, ״אולי מפני שבילדות עברתי הטרדה מינית על ידי קרוב משפחה. מאז, כאילו הייתה סביבי חומה, אף אחד לא ניסה להתקרב אלי״.

״לדעתי זה לא תלוי רקע, אלא רק תלוי אישיות״, אומרת אורלי הלוי, ״גם אני באתי מרקע מוגן מאוד, אבל כשדברים קרו לי, פשוט חטפתי מין ׳פריז' כזה. יש מי שמסוגלת להגיב על המקום, ויש אחרות שפשוט נאלמות דום״. אורלי מספרת על אותו ממונה שלה, שהיה מחמיא לה דרך קבע על ״תאומי הצביה״ שלה, כך קרא להם. ״קפאתי, לא הגבתי. רק בדיעבד חשבתי מה הייתי צריכה להגיד לו. זה הטריד אותי הרבה שנים, חשבתי לעצמי, אולי אני הייתי אשמה, אולי שיתפתי פעולה בזה שלא הצבתי לו גבול תקיף וברור״.

אני מספרת לחברותי סיפור שישב אצלי הרבה שנים, על אותו זמר ידוע שנשלחתי לראיין בפסטיבל באילת, אי שם בתחילת שנות ה-80. הוא ביקש שאראיין אותו בחדרו במלון. בתמימותי עליתי, רק כדי לגלות שהוא נמצא שם עם אמרגנו. השניים, הסתבר, ״בנו״ עלי להרבה יותר מאשר ראיון. האחד נעל את הדלת, השני החביא את התיק שלי. נזכרתי בפאניקה שאחזה בי, בתחינות שייתנו לי לצאת. בסופו של דבר הצלחתי לצאת משם ללא פגע של ממש, מלבד תחושה קשה של פחד ואשמה.