"לאבא ואמא שלום. 
אני כותב לכם עכשיו מבאר טוביה. אתמול הייתי בהתקפה על אשדוד שלא הצליחה ביותר. החברים עבדו פה יפה מאוד אבל אחרנו במקצת ואור היום הפריע לנו כך שנאלצנו לחזור ובדרך דפקו בנו כראוי. היו לנו הרבה נפגעים. אני נשארתי בין 30 האחרונים והרבצתי הרבה כדורים באויב כפי שיכולתי. זו לי פעם ראשונה לעבור טבילת אש כזאת. מאות כדורים חלפו לא רחוק ממני. אבל מה אפשר לעשות? מלחמה זאת מלחמה.. לא קל להיות חייל, אבל אין דבר. יהיה טוב. כל אחד מאתנו חייב לעבור תקופה כזו.
שלכם, יצחק".

המכתב הזה נשלח ב־20 באפריל 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, על ידי החייל יצחק ארליך להוריו יפה ויוסף ארליך בראשון לציון. באוגוסט אותה שנה נפל יצחק בקרב על משלטי חוליקאת בנגב והוא בן 21. הוא נקבר תחילה בקבר אחים ברוחמה ואחר כך הובא למנוחת עולמים בכפר ורבורג. 

לארליך לא נותרו כיום קרובי משפחה. הוריו ואחותו הלכו לעולמם. אחיו אהרון לקה בהתקף לב ליד קברו ונפטר מאוחר יותר בבית החולים. איש לא יפקוד מחר את קברו פרט לחיילות שיניחו פרח מטעם המחלקה להנצחת החייל. אבל משהו בכל זאת נותר מאחוריו. בתוך מזוודה קטנה, מזוודה של פעם בצבע כחול, כמו אותן מזוודות שאיתן ירדו המעפילים והעולים החדשים אל החוף, מקופלים זיכרונות חייו הקצרים. אוסף מכתבים אישיים להורים יפה ויוסף שגרו ברחוב גלוסקין בראשון לציון, מכתבים לאחות שרה גוטרמן שגרה ביבנאל, פנקס חבר בהסתדרות ותעודת זהות מנדטורית, גלויות מצהיבות ותמונות בשחור־לבן של משפחה קטנה שידעה פעם ימים יפים. בעיניים דומעות

המזוודה הזאת, המלאה בזיכרונות עבר, הופקדה כצוואה בידיו של רותם אברוצקי על ידי אביו, מתי אברוצקי ז"ל, שהיה חבר ילדות של יצחק ארליך. הם היו יחד בנוער העובד ולמדו באותה כיתה בבית הספר מקס פיין. עתה, לקראת יום הזיכרון, רותם פותח אותה, קורא את המכתבים צובטי הלב ומשתף בכמה מנגיעות חייו של יצחק, חייל תש"ח שקבור בכפר ורבורג.

המכתב של יצחק להוריו

"לאבא ואמא שלום,
הכיתה שלי היתה חברמנית מאוד. החברים עבדו יפה וסחבו אתם פצועים באומץ לב יוצא מן הכלל. על עצמי איני אוהב לספר הרבה. גם אני עשיתי את המוטל עלי. לא ברחתי. שמעתי שהפציצו את ראשון לציון. אני כותב לכם כבר מכתב חמישי ואתם עוד אף מכתב. זה לגמרי לא בסדר מצדכם".

"בקיץ 1998 ביקש אותי אבי, מתי אברוצקי, שאקח אותו לבקר את שרה גוטרמן (ארליך), שגרה במושבה יבנאל שבגליל", מספר רותם אברוצקי כיצד

התגלגלה המזוודה לידיו. "שרה היא אחותו של יצחק ארליך ז"ל, שהיה חבר ילדות קרוב של אבא ונהרג באחד הקרבות המרים והמודחקים של מלחמת העצמאות, קרב חוליקאת, בלילה שבין ל-18-17 באוגוסט 1948. בדרך ליבנאל אבא הסביר לי שכל מה שנשאר מיצחק בעולם הזה זו מזוודה קטנה, שבה שמרו הוריו, יפה ויוסף ארליך, שהלכו אף הם לעולמם, את צרור מכתביו ומסמכיו האישיים".

"אבא היה נרגש מאוד. במהלך הנסיעה הוא אמר ששרה לא ממש בקו הבריאות. סיפר גם על בנה הצנחן, מושיק גוטרמן ז"ל, שנהרג ביום השלישי של מלחמת ששת הימים. בשורה התחתונה, המסר של אבא היה ברור. בדיעבד אני מבין שהוא נמסר לי כסוג של צוואה: בבוא היום, והוא הולך וקרב, ליצחק ארליך לא תהיה משפחה שתזכור אותו. כששבנו הביתה לראשון לציון, הוא פתח את המזוודה קטנה ששרה מסרה לו למשמרת. במשך חודשיים הוא לא הפסיק לנבור בה בעיניים דומעות. אוסף תכתובות גדולות וקטנות: מכתבים מהחזית לבית, מכתבי אהבה והגות, ואפילו חלופת מכתבים בינו לבין יצחק. כל מה שהיום עובר דרך הטלפון החכם, פייסבוק ודואר אלקטרוני יחד. הימים האלה שבין יום השואה ליום הזיכרון היו תמיד הקשים ביותר עבורו. לקראת יום הזיכרון שבתי אל המזוודה של יצחק ארליך. מתוך מאות המכתבים, אני מוצא לנכון לפרסם תמונות ומסמכים אחדים. ביניהם מכתב שיצחק כתב להוריו אחרי ליל קרב קשה, אפשר אפילו שהראשון בחייו".

מכונת כתיבה בחזית

יצחק ארליך נולד ב־10 באוגוסט 1927 בראשון לציון. כשסיים את בית הספר העממי, השתלם במקצוע בבית הספר על שם מקס פיין. שנתיים עבד במסגרות, אך משאת נפשו הייתה להוסיף וללמוד. כשראה מקרוב את מצוקתו הרוחנית של הנוער העובד, החליט להקדיש את חייו להוראה. הוא

התקבל לבית המדרש למורים של זרם העובדים בגבעת השלושה, אך משסיים את חוק לימודיו, בפסח תש"ה, התגייס מיד לצבא ההגנה לישראל.


יצחק ארליך ז"ל

מנעוריו היה יצחק ארליך חבר בגדנ"ע ובהגנה. הוא השתתף בפעולות קרביות בסביבות פתח תקווה. משהתגייס, הועבר מיד לפלמ"ח. לאחר תקופת אימונים, שבה שימש גם כמורה עברית לאנשי גח"ל, עבר עם חטיבת הראל לנגב כשהוא משמש קצין תרבות.

את המכתבים הדפיס יצחק ארליך במכונת כתיבה שאותה נטל לחזית. את אחד המכתבים, שנכתב ב־6 ביולי 1948, הוא התחיל מחדש שלוש פעמים,

אולי משום שנייר המכתבים לא היה מצוי בשפע. כך הוא השאיר את הטיוטה על המכתב המקורי. במכתב הוא בישר להוריו על התפקיד שביקש וקיבל, קצין

תרבות.

"שלום רב יקירי.
קיבלתי את החבילה מהבית והרבה אין מה לתאר את שמחתי. לא היתה זו חבילה בעלת ערך מבחינת חמרים כמו פרישת שלום מהבית. כבר התחלתי בחלוקת החבילה בין החברים".

אחר כך המשיך וכתב:

"פרטים על הסובב אותי אין מה לספר. החיים שלווים חד גונים. מפעם לפעם אנחנו מטיילים במרחבי הנגב. כבר כתבתי לכם על התפקיד החדש שקיבלתי על עצמי ואני משתדל למלא אותו כראוי. הצלחתי לארגן כמה כיתות לימוד בין הקפריסאים ואני מתכונן עכשיו להקים אצלנו אוהל תרבות. מה אספר עוד? אין פה מה לספר ואני מרגיש עצמי טוב ושמח בחלקי.
שלום, יצחק".

"המזוודה היא כמו כמוסת זמן שמכילה את סיפור חייו ומותו של יצחק ארליך. איש צעיר, שבכלל חלומו היה להיות מחנך בישראל. ברוח הימים ההם הוא כתב מניפסט, 'הספרות העברית, צידה לדרכי כמחנך', שבו רשם בלשונו את האני מאמין שלו בתחום החינוך", מספר רותם. "יש שם אפילו מכתבים אינטימיים שבהם הוא כותב על ההתלבטויות הרומנטיות שלו, מכתבי אהבה ואפילו פרידות. ממש פיסת חיים של בחור צעיר שנפל בליל קרב קשה במיוחד ונשכח בזמן מלחמת העצמאות, לפני 67 שנים. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אנחנו מצווים לזכור ולהזכיר במיוחד את אלה שאין להם משפחה שתזכור או תזכירם, את אלה שאין עוד מי שיאמר עליהם קדיש. עבורי זה סוג של צוואה שהפקיד בידי אבי, לזכור את יצחק ארליך ולהזכיר את סיפור חייו הקצר".

מכתב פרידה

ב-18 ביולי 1948 יצא יצחק עם יחידתו להתקפה על משלטי חוליקאת במבצע פריצת הדרך לנגב. שם נהרג יחד עם כמה מחבריו. רק עם כיבוש המשלט התגלה קבר הנופלים. הם הועברו בדצמבר 1948 לרוחמה ונקברו שם. ב־26 ביוני 1950 הם הועברו למנוחת עולמים בכפר ורבורג.

אחד מחבריו של יצחק העיד: "הייתה לו ארשת פנים של תלמידחכם לעתיד לבוא. היא ליוותה את הילד, הנער, הבחור ולבסוף את החייל עד יומו האחרון".

אחד המכתבים הנוגעים ללב בתוך המזוודה הכחולה הוא הספד שכתבו הוריו של יצחק לאחר נפילתו: "יצחק ארליך בננו היקר. מילדותו היה צנוע וביישני. נפשו הייתה צמאה לספוג הרבה. להקשיב וללמוד. משאת נפשו הייתה ללמד הוראה. בשנת תש"ח סיים לימודיו וגמר בהצלחה אך יעוד חדש נכון היה לו. הוא התגייס לפלמ"ח ולאחר תקופת אימונים עבר עם חטיבת הראל לנגב. בהתקפה על משלטי חוליקאת הוא נהרג עם 23 מחבריו". 


ההספד של הוריו של יצחק לבנם

צילומים: באדיבות רותם אברוצקי