דיאנה ולונה מקבלות את פני המבקרים בכניסה למתחם בכרם מהר"ל, שהיה עד לפני מספר ימים חווה שוקקת בעלי חיים חופשיים. עכשיו נותרו במקום רק הן, הכלבים והמתנדבים שאורזים את הציוד. בחצר העצומה שבה הן מתגוררות הן מתקרבות למבקרים ומלקקות אותם, חוויה של פעם בחיים למי שרגיל לרפתות מסחריות, שכן דיאנה ולונה הן עגלות בנות שנה שבשלב זה בחייהן כבר היו אמורות להיארז במגשית קלקר בסופרמרקט בדרך למנגל של יום העצמאות.

במקום זה "שיחק להן המזל" והן הושלכו למותן בגיל חודש בגלל בעיות בריאותיות, ונמצאו על ידי המתנדבים של 269 שנאבקו להציל אותן למרות התחזיות הווטרינריות העגומות. היום הן פרות חופש מאושרות, רובצות בקש, רצות בשדה ובעיקר מהוות הפתעה גדולה למבקרים בחווה.

“הן פשוט מקסימות", מתלהב אור, פעיל בארגון ובחווה, שמבריש את השתיים במרץ כמו היו כלבים גדולים. “תראי איך הן באות אלייך בלי פחד. לא כמו ברפתות מסחריות, תראי איך הן אוהבות שמלטפים אותן, איך הן הולכות אחרייך. איך אפשר לראות דבר כזה ולא להבין שלבעלי חיים יש זכויות בדיוק כמונו?". עכשיו מחפשים להם המתנדבים בית חם לשארית חייהן.
 

חוות השחרור של 269 הייתה החלום של התנועה, מקום שבו יוכלו לגדל בחופשיות חיות, בעיקר חיות משק שניצלו מתעשיית הבשר והחלב. לפעילים היו תוכניות לפתח במקום חוגים וביקורים של משפחות וילדים שיוכלו להכיר את בעלי החיים מקרוב במקום לבקר ברפתות תעשייתיות ופינות ליטוף שבהן בעלי החיים מתים מהזנחה.


הקעקוע עם המספר של העגל המפורסם 

אלימים וקיצוניים

“269, הטבעונים הקיצוניים האלו? שונא אותם, למה לכפות על אחרים את הדעה שלכם? אם הם היו מעיזים רק להתקרב אלי שוב, כבר הייתי מראה להם מה זה. הם מוציאים שם רע לכולנו", אומר לי חבר, צמחוני עדין נפש, שנכח בפארק הירקון ביום העצמאות אשתקד עם ילדיו. באותה עת פעילי 269 קיימו מיצג פרובוקטיבי בלב מתחם המנגלים של גני יהושע, שבמהלכו הביאו ממרפאות וטרינריות גופות של ארנבים, חולדות וחתולים שאותן צרבו על מנגלים. 
 

החוגגים במקום לא חסכו את שבטם מהאקטיביסטים, בעיקר בגין העובדה שבמקום נכחו משפחות וילדים, וקטטה אלימה התפתחה במהרה. בהמשך נעצרו שמונה מהפעילים שטענו "הרבה יותר אכזרי ואלים להאכיל ילד בגופה מבותרת של בעל חיים, מאשר להציג בפניו גופה". 
 

גם האירוע לפני שנתיים שבו הניחו הפעילים ראש של פרה במזרקה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, וצבעו את מי המזרקה באדום או האירוע שבו צרבו במקום ציבורי את המספר "269" בברזל מלובן ורותח על עור של פעילים שהתנדבו מרצונם לעבור את החוויה הקשה, לא תרמו לאהדה הציבורית כלפי התנועה שחבריה נתפסים כאלימים, וכאלו שכופים את המשנה הטבעונית על אחרים ואינם מהססים להתעמת עם הציבור הרחב. באפריל 2013 פרצו ללול תרנגולות ושחררו ממנו כמאה מהן, וביוני שחררו את 269 עצמו, העגל שנועד לשחיטה.
 

ייתכן שהסטיגמה הציבורית לגבי 269 בעוכריכם?

“אנחנו מודעים לתדמית של הציבור לגבינו, שאנחנו לוחמניים, ואנחנו לא מקשיבים, ואנחנו לא מוכנים להתפשר", עונה זואי רכטר, עדיין לא בת 20, טבעונית כמעט מבטן ומלידה, בתה של השחקנית והזמרת דפנה רכטר ונכדתה של חנה מרון. “אבל דווקא בחוות השחרור הפרדנו בין המשנה המאוד ברורה שלנו, שאין בה פשרות, לבין הצורך להגיע לציבור בדרכים רכות יותר, להראות להם את בעלי החיים בצורה אמיתית, ולקרב אותם לרעיון שגם להם מגיעות זכויות, הרעיון של החווה בא ממקום של חינוך והסברה". 
 

זואי רזה ושברירית כמעט למראה, ובן זוגה אור, איש הייטק בן 25 “בחור נורמטיבי לגמרי", כהגדרתו, הם האנטיתזה המוחלטת לסטיגמות הציבוריות על הפעילים בתנועה. שניהם טבעונים אדוקים שעזבו בית חם ומחבק לטובת עבודה קשה בתנאי שטח להצלת בעלי חיים. זואי גם תרמה לחווה את הירושה הקטנה שקיבלה מסבה: “אמא שלי מבינה אותי, גם היא צמחונית, גם היא מזדהה עם הרעיון, יש לי אפילו קעקוע של 269. אנחנו לא אלימים בכלל, גם באירועים שערכנו מעולם לא נקטנו אלימות".
 

יש לכם חברים שאוכלים בשר?

“לי אישית אין, כי אני מאוד ברורה בעניין הזה". 
 

“לי עדיין יש", אומר אור, “אבל המשפחה שלי למשל מאוד מקבלת ומבינה אותי וגם הולכת בכיוון, למרות שלא קל להם".
 

“הם אלימים?", צוחקת עורכת הדין אביטל בן נון המייצגת את חברי התנועה, “הם האנשים הכי עדינים שיש, תראי את הסרטונים מההפגנות והמעצרים, אפילו כשמכים אותם הם לא משיבים, עומדים שם וסופגים, איך אפשר לומר עליהם שהם אלימים? נכון, הם בהחלט מראים לציבור את מה שהוא לא תמיד אוהב לראות, הם לא מתפשרים על מה שהם מאמינים בו, אבל לא אלימים".
 

תומכים מכל העולם

תנועת 269 FREE הוקמה בישראל באוקטובר 2012, אבל הרעיון שהוביל להקמתה נולד חמישה חודשים קודם לכן, עם הולדתו של "269", העגל המפורסם שעל שמו, או יותר נכון על שם המספר שלו, קרויה התנועה. אותו עגל שמייסד התנועה, סשה בוז'ור, מצא ברפת של עגלים לבשר והחל לעקוב אחריו ולפרסם אותו, עד ששוחרר על ידי פעילי התנועה בקיץ 2013, שבועות ספורים לפני שהיה עתיד להישחט, והועבר על ידם למקום מסתור. אולי דווקא הצורה הגרפית שבה בחרו להעביר מסרים היא שהובילה להצלחה - התנועה הצעירה צברה תאוצה, וכיום יש לה אלפי פעילים, עוקבים ותומכים בארץ ובעולם כולו, באירופה, דרום אפריקה, ארה"ב, הודו, יוון ועוד. 
 

אבל התמיכה הוויראלית העצומה לא היתרגמה למעשים. ואולי אין נביא בעירו, כי דווקא בישראל זכתה החווה להתנגדות פעילה כמעט מהרגע הראשון שבו עלתה על הקרקע, עד כדי סגירה ומחשבות על עזיבה למדינה אחרת שבה יהיה אולי יותר קל להפיץ את המשנה הדוגלת בזכויות שוות לבעלי החיים כולם. 
 

סשה בוז'ור, מייסד התנועה, יליד מולדובה שעלה לישראל בשנות ה–90, מקפיד על טבעונות אדוקה ממש עוד מילדות. למרות ההכשרה שלו בתחום המחשבים, עובד בוז'ור היום כמו רוב המתנדבים האקטיביים בחווה בעבודות מזדמנות כמו שמירה וניקיון כדי לממן את הפעילות ולתחזק את אתר התנועה והארגון. 
 

עוד לפני שהחליט להקים את 269 היה בוז'ור פעיל בנושא זכויות בעלי חיים, אבל לא נחל הצלחה גדולה בניסיונותיו לשכנע אנשים שלא לצרוך מוצרים מן החי ולא לאפשר לתעשיית המוות כמו שהוא קורא לה להתקיים. "אנחנו בעד חיסול הסוגנות לחלוטין", הוא אומר. סוגנות היא הבדלה מוסרית ואפליה בין בעלי חיים על פי מינם הביולוגי. המושג נטבע על ידי פעיל זכויות בעלי החיים ריצ'רד ריידר ומתייחס להבדלה מוסרית שמצדיקה בהשקפה הסוגנית ניצול והרג בעלי חיים לשימוש האדם. המתנגדים לסוגנות רואים בה אפליה ומקבילים אותה לגזענות או לסקסיזם. 
 

בוז'ור הבין שכדי להפיץ את המשנה ולהגיע למספר רב של בני אדם הוא חייב למצוא דרך אחרת מהקמת דוכני רחוב, חלוקת עלונים והעלאת סרטוני הסברה לאינטרנט. בעקבות אחד הסיורים שהעביר במשקים תעשייתיים, החליט לנסות ליצור הזדהות ציבורית עם כלל בעלי החיים באמצעות בעל חיים אחד, שיהיה הסמל למאבק, שיראה לציבור שגם לבעל חיים יש אישיות ורגשות. את העגל 269 מצא באחת הרפתות, עגל אקראי, אחד מעשרות אלפים בתעשיית הבשר, ומאז הכל היסטוריה. בוז'ור לא חוסך במאמצים ומקריב לא פעם את הגוף שלו כדי לעורר את המודעות הציבורית.
 

הצלם תמיר בן יהודה שמלווה את התנועה, יצר סרט מאירוע הצריבה שנערך כמעט בד בבד עם הקמת התנועה, ותרם לא מעט לסטיגמה שלה בציבור. בוז'ור ושני פעילים נוספים צולמו בסרט כשהם נלקחים “בכוח" על ידי אנשים לבושים בשחור המשכיבים אותם על הקרקע וצורבים על עורם בברזל מלובן את הספרות 269, הצלקת הגדולה מופיעה גם היום על זרועו של בוז'ור, בולטת מאוד. 
 

ב', איש מחשבים, "חננה" בהגדרתו, פעיל בתנועה, הצטרף להפגנות בעקבות הסרט. הוא עדיין תומך דווקא במיצגים הקשים לצפייה ואינו חושב שצריך לעדן את המסרים, אבל בוחר שלא להיחשף: "אפשר בהחלט לומר עלי שאני קיצוני, אבל כל אדם שהיה מבקר פעם אחת במשחטה היה מגיע לאותן מסקנות כמוני. מאוד קל לצרוך חלב, בשר, עור, כשלא רואים מי הקורבן. האשימו אותנו גם שאנחנו עורכים השוואות בין השואה לבין תעשיית הבשר והחלב, אבל מבחינתי זה מה שנדרש כדי לזעזע אנשים שיבינו מה הם אוכלים, מה עם עושים, לאיזו זוועה הם תורמים".
 

עד כמה הצליחה התנועה מחוץ לישראל? מספיק כדי שביום הטבעונות העולמי ב־1 בנובמבר, חצי שנה אחרי שהסיפור על עגל 269 יצא למדיה העולמית, קעקעו כ־800 איש ברחבי העולם את הספרות הללו על גופם, קבוצות 269 פועלות היום ביותר מ–40 ערים ברחבי העולם, ובכל פעם שעולה ברשת פנייה לסיוע לבעל חיים, מפנים הגולשים את הפונים לחוות השחרור. אבל למרות התמיכה מבית ומחוץ, זואי, אור וסשה, מותשים.
 

שמו לנו רגליים

“מהרגע הראשון כמעט שהגענו לחווה התחילו אנשי משרד החקלאות לבקר במקום", אומר בוז'ור שוויתר גם הוא על חיים נוחים בתל אביב לטובת עבודת פרך בחווה. “הם טענו כלפינו שאנחנו מתגוררים במקום למרות שהוא שטח חקלאי, אז שכרנו דירה בזיכרון יעקב לפעילים, טענו שאין לנו מכסות לביצים, למרות שהתרנגולות בחווה לא יועדו מעולם לייצור ביצים, טענו ששטח המרעה שהכשרנו לפרות הוא בעצם מגרש חניה למבקרים, ערמו קשיים על כל צעד שעשינו, סכסכו בינינו לבין התושבים במושב לבין בעל השטח, איימו להחרים את לונה ודיאנה, עשו הכל כדי שנתייאש. 
 

“אני לא מבין את זה, המקום היה חירבה מלאת זבל, פינינו אותו בידיים שלנו, בכספי תרומות, הוצאנו מכאן עשרות מכולות של לכלוך, עצמות, מה לא, הפכנו את המקום שוב לחווה אחרי שנים שבהן הושכר לכל מיני מטרות שלא קשורות כלל לחקלאות, ועדיין משרד החקלאות התעקש שוב ושוב להקשות עלינו לפעול כאן, זה כאילו שהם לא מסוגלים להבין את הרעיון של חווה חקלאית שלא רותמת את בעלי החיים לייצור וניצול". 
 

החווה היום היא מתחם ירוק ונקי, מוקף בגדר חדשה, מטופח ומסודר, הנמצא כמעט קילומטר מהבית האחרון של המושב, באמצע שטח פתוח ואינו מפריע לאיש. הפעילים במקום מראים לי עצמות ענקיות שאספו במהלך פינוי האשפה “הם פשוט היו קוברים את האשפה והגוויות בקרקע, אנחנו הראשונים שניקינו את המקום".
 

“ישנו כאן בשטח עם בעלי חיים חולים, בקור, בגשם, רק כדי לטפל בהם", מוסיף אור, “וויתרנו על הכל כי אנחנו מאמינים בדרך שלנו, אנחנו לא מפריעים לאף אחד. גם אנשי המושב היו בעדנו, באו לבקר בשבתות עם הילדים, התנדבו לעזור. אנחנו לא איזו תנועה שמקימה כאן בסיס פעולה. אין שום סיבה להתנהלות הזו של משרדי ממשלה".
 

“משרד החקלאות פשוט התנכל להם", אומרת עורכת הדין בן נון. “אין לזה הסבר אחר. הם מצאו פתאום את חוק ההתיישבות החקלאית שאף אחד לא אוכף אף פעם, והודיעו להם שאסור בכלל לבעל השטח להשכיר להם את המקום, הם הגיעו לכאן לביקורות בקבוצות של עשרות אנשים, כולל שוטרים.

טענו נגדם שזה לא חקלאות, אולי בגלל שהם לא שוחטים את החיות? השיא היה כשהפעילים החליטו לארגן הפגנה בדצמבר האחרון, אז פנו אליהם ממשרד החקלאות וביקשו לפגוש אותם. פתאום בפגישה הם היו נחמדים, הציעו להם שימצאו להם שטח חלופי או שהפעילים עצמם יציעו שטח אחר והם יאשרו אותו, זהו. מאז לא שמענו מהם. סשה הסתובב בכל הארץ לחפש מקום חלופי שיאשרו, והם פשוט לא עשו כלום. התחושה היא שהם בעיקר ניסו למנוע את ההפגנה
המתוכננת".
 

סשה, יש המון עמותות למען בעלי חיים בישראל, זכיתם לסיוע מהן?

“לא, שום סיוע, בוודאי לא כספי אבל גם לא אחר. הרגשנו שאנחנו כאן לבד, למרות שיש כביכול התעוררות בישראל סביב הנושא הטבעוני, ועלייה במודעות, לא זכינו לתמיכה. כשהתחלנו בהקמת החווה לא ציפינו לחוסר היענות כה מורגש מצד הציבור. התמיכה של אלו שאכן עזרו ותרמו לחווה היא כה מורגשת ומוערכת, מה שגורם לחוסר ההיענות המוחלט ממרבית קהל היעד שלנו להיות מאוד מפתיע".
 

בעמותת אנונימוס, עמותה מוכרת וותיקה יותר בישראל הפועלת גם היא למען זכויות לבעלי חיים ולמען צמצום תעשיית החלב והבשר, הצטערו לשמוע על סגירת החווה. “התרגשנו לשמוע על הקמתה של חוות השחרור, וקיווינו שתהפוך למקום שבו התרנגולת שנוצלה להטלה אינטנסיבית וכואבת בכלוב הצפוף תוכל סוף־סוף לנקר באדמה ולנוח על ענפי עצים, והעגל שהופרד מאמו יזכה לשחק בשמש עם חבריו. ישנו ערך חינוכי עצום למקום שבו המבקרים ילמדו על כבוד וחמלה לכל בעל חיים כאינדיבידואל הראוי להגנה ולמימוש הצרכים הטבעיים שלו. הצטערנו מאוד לשמוע שהחווה נסגרה, ואנו מקווים ומאמינים שבעתיד יימצאו המשאבים לחווה חדשה". 
 

גם בתנו לחיות לחיות, אולי הוותיקה בעמותות למען בעלי חיים הביעו תמיכה מורלית: “אנחנו מכירים ומוקירים את הפעילות של חוות השחרור של 269, אבל הם מעולם לא פנו אלינו בבקשה לסיוע מסוג כלשהו". 
 

זה הסוף

הימים האחרונים של החווה עגומים, הפעילים מנסים להסתיר את התסכול ומתמקדים באריזות ובניסיונות למצוא בתים ללונה ולדיאנה שיאפשרו להן לחיות את החיים שניסו לתת להן בחווה.
 

למרות הכל יש לכם הישגים מרשימים, הצלתם מאות בעלי חיים, יש לכם אלפי תומכים.

"כן", אומר אור, "זה נכון, אולי בישראל פשוט עדיין לא מוכנים לדבר הזה".
 

אז הפתרון הוא לעזוב?

"זה הפתרון האחרון, לא רצינו ולא חשבנו שזה מה שיקרה. השקענו כאן המון אנרגיה וכסף, עובדים בכל עבודה, זואי השקיעה את כל הירושה שלה, והכל לשווא, נגמר לנו הכסף, ואין לנו יותר כוח להיאבק במנגנון הבירוקרטי. במדינות אחרות הרבה יותר קל, ואולי משם צריך להתחיל. כרגע אנחנו לא רואים ברירה אחרת".
 

ומה יקרה לבעלי החיים שכבר הצלתם?

"זו הנקודה הרגישה שלנו, דאגנו לבתים חמים לכל בעלי החיים שהצלנו, היו כאן כ־80 תרנגולות ועשרות רבות של כבשים, עזים, ברווזים וחיות אחרות, כולם מצאו בית שיטפל בהם עד לשארית חייהם הטבעיים, ואנחנו נדאג לכך. אנחנו מחויבים לכל בעלי החיים שהצלנו".
 

ממשרד החקלאות נמסר בתגובה:

"למיטב ידיעתנו, העמותה מעוניינת לעזוב את המקום שבו היא נמצאת בשל חילוקי דעות עם בעל הקרקע. לאור זאת, המשרד סייע לעמותה לאתר קרקע חלופית, למרות שאין זה מתפקידו. אך כל השטחים האחרים שהוצעו לא התממשו בשל שלל נסיבות בין שוכר למשכיר. המשרד ביקש מהעמותה לאתר שטח חלופי והתחייב לסייע בשלבים הבירוקרטיים, אך העמותה לא הציגה שום שטח חלופי, מעבר לאלו שהמשרד הציג להם. ההחלטה לגבי שימוש בשטח היא של רשות מקרקעי ישראל ולא של משרד החקלאות".

מוות טבעי