״עוזי עוזי/ הוא לא נקי/ דפקו אותי/ מסדר נוסף/ הרב סמל הפלוגתי/ שלוש לירות הקניס אותי״

("עוזי עוזי". ביצוע: הגשש החיוור)
 

מסדר הנשק של אלברט סבג היה טראומטי. על הלכלוך שנמצא בעוזי, נשקו האישי, חטף השריונר הצעיר מבית שאן 30 יום בכלא 6. זה הרבה זמן, 30 יום, וסבג המשועמם ניצל אותם היטב. בתאו הקטן, מאחורי הסורגים, נחה עליו ההשראה, והוא כתב את מילות השיר, שיתפרסם זמן קצר אחר כך, ב־1964, בפי שלישיית הגשש החיוור. שיר קורע לב שמבצע בן דמותו, הלוא הוא האסיר נעים הזמירות רפי, על הנשק שהיה לאגדה. תת־המקלע הישראלי שכבש את העולם. זה שאפילו יגיע להוליווד.
 

כמעט 20 שנה אחר כך, הצליח עבדכם הנאמן להגיע רק לשבטה, דרומה מאותה הוליווד נכספת. בטירונות שלי, בקיץ 82' הזכור לרע, העוזי היה הנשק של המ״כיות במדי הזית. ובכל זאת, פחדנו. אמרו לנו שהעוזי הזה, אם הוא נופל על האדמה, יכול לשחרר כדור ולירות בעצמו, כלומר בנו, ללא שום אזהרה מוקדמת. אז שמרנו מרחק. העיקר לשרוד, להישאר בחיים.
 

אבל למה נזכרנו פתאום בעוזי? כי בדיוק היום, לפני 60 שנה, ב־27 באפריל 1955, נחשף כלי הנשק לראשו־ נה בפני הציבור במצעד יום העצמאות, אחרי שלוחמי צה״ל כבר השתמשו בו בהצלחה בפעולת תגמול בעזה; וממציאו, עוזי גל, קיבל מהרמטכ״ל דאז, משה דיין, ציון לשבח על ״כושר המצאה צבאי״. אגב, בראש הוועדה, שבחנה את הנשק שנים אחדות לפני כן ונתנה אור ירוק להמשך פיתוחו, עמד הרמטכ״ל וראש הממשלה לעתיד, אז רק אלוף משנה, יצחק רבין.


הגנום הישראלי


סיפורו של העוזי הוא בראש ובראשונה הומאז' למוח היהודי שממציא לנו פטנטים. אבל יש בו גם סיפור אישי של הגשמה אישית ואומץ לב, כמו גם קנאה, צרות עין וטענות להעתקה. כי ככה זה אצלנו, אין טוב בלי רע. ואין הצלחה פנומנלית בלי שמישהו ינסה לתקוע סיכה בבלון.
 

עוזי גל הוא שם צברי. גוטהארד גלאס הוא שם גרמני למהדרין. ב-1933, כשהנאצים עלו לשלטון וגלאס עצמו נכווה מניסור כלי נשק, נשלח הילד היהודי בן ה-10 מביתו שבמינכן, עם חבריו מבית הספר, לגלות הכרחית באנגליה. שלוש שנים אחר כך יעלה לפלסטינה ויתאחד עם אביו, אריך, בקיבוץ יגור. את החיבה לכלי נשק ירש גלאס (לימים גל) מאותו אב, שהיה צייר שאסף כלי נשק עתיקים, ובצעירותו הספיק לשרת בקומנדו הגרמני במלחמת העולם הראשונה.

שנתיים מרגע שהגיע לארץ כבר פיתח הנער בן ה-15 קשת אוטומטית, וכעבור ארבע שנים נוספות יתגייס לפלמ״ח, שם עסק, איך לא, בפיתוח אמצעי לחימה. השלטון הבריטי, איך נאמר זאת בעדינות, לא ראה זאת בעין יפה, ותקע אותו בקלבוש שלוש שנים. הוא השתחרר ביולי 1946, וכמובן חזר להשקיע זמן ומוח בתחביבו, שלא לומר בהתמכרות חסרת תקנה.
 

בשלהי מלחמת השחרור כבר החלו בצה״ל, צבא עני עם בעיות הצטיידות קשות, לחשוב על ייצור עצמי. גל, שופע ההמצאות ורווי הרעיונות, היה האדם הנכון במקום הנכון. ב-20.10.1949 כתב קצין חיל הרגלים גל מכתב בן לא פחות מ-30 עמודים לסגן אלוף מאיר זורע, באותם ימים מפקד בית הספר לקצינים, ובו תיאר בפניו את הרעיון שלו לתת-מקלע מתוצרת עצמית עם ידית מתפרקת (רעיון שעליו חשבו עוד קודם לכן ממציאי הרובה הנאצי 44-MP, אבל בואו לא נהיה קטנוניים).



מאבטח מחזיק רובה מסוג עוזי במהלך ניסיון התנקשות בחייו של נשיא ארה"ב רונלד רייגן. צילום: ללא קרדיט

זורע, לימים אלוף, בדק את הרעיון במו ידיו, התלהב ועדכן את ראש מרכז ההדרכה, חיים לסקוב, לימים רב אלוף. וכך כתב לו: ״רצוף בזה דוגמה של תת- מקלע מיוצר אישית על ידי 120946, סגן (חניך) עוזיאל גלאס. בדקתי אישית את הכלי ולהלן מסקנותי: א. החזקה מצוינת (מונח ביד להפליא); ב. כיוון אינסטינקטיבי מהמותן עולה על זה של כל כלי שאני מכיר; ג. דיוק רב; ד. אין מעצורים, פרט למעצורים בגלל תחמושת לקויה״. גל סופח מיידית לתע״ש, הלוא היא התעשייה הצבאית. הדרך אל התהילה הייתה סלולה.


טוויסט בעלילה


״נתנו לנו עוזי/ אוכל ווזווזי/ באנו למילואים״

("פגישה במילואים". ביצוע: "החלונות הגבוהים")
 

אלא שכאן מקבל סיפורנו את הטוויסט. תפנית מפתיעה בצורת גיבור נוסף. קראו לו סרן חיים קארה. הוא היה מסגר ששירת בחיל המדע, ולנשק שעמל על פיתוחו קראו חמ״ד (ראשי תיבות של ״חיל מדע״). הטענה של קארה היא שגל - איך נאמר זאת בעדינות - ״שאל״, שלא לומר ״שאב״, רעיונות מהפיתוח שלו.

בתמונות שטרח לשלוף בפני כל עיתונאי שרק רצה לשמוע נראה כלי נשק דומה להפליא לאותו עוזי אלמותי, עם אותה ידית אחיזה במרכז (כדי שאפשר יהיה לאחוז בנשק ביד אחת תוך כדי הסתערות לעבר האויב), אותו מנגנון שמפרק אותה, ואפילו אותו סדן שדוחף את הכדור לתוך בית הבליעה. מה ההבדל? העוזי נראה מרובע יותר. והחמ״ד, מה לעשות, עגלגל.
 

1950 הייתה שנת ההכרעה. לטענת קארה, הוא עמל על הנשק שלו במה שמכונה ״מכון 1״ כבר משנת 48', ואולי רק 49', וגל, שאותו הוא כינה ״סגן אוזי״, בכלל סופח ליחידתו באביב 50', אז גם הציג אותו בניסוי בפני כמה קודקודים. הנשק של אותו ״סגן אוזי״, טוען קארה בתקיפות, היה בלתי שמיש ובלתי ראוי. ובכל זאת, אוזי, כלומר עוזי, לקח את כל הקופה. ליתר דיוק, צה״ל זכה באוצר. כי ממכירות הנשק הזה, שהכניס שני מיליארד דולר למדינת ישראל בעשרות השנים.
 

ב־8.12.1950 החליטה ועדה צה״לית בראשות יצחק רבין, מפקד בה״ד 3, אחרי התלבטויות רבות, להעדיף את העוזי על פני החמ״ד, הידוע גם כ״ק־12״. העוזי, מה לעשות, היה זול יותר (14 לירות ליחידה, לעומת 17) וגם, ככל הנראה, אמין יותר: החמ״ד אומנם שקל פחות, אבל לדעת המומחים, הגוף שלו היה חלש יותר.
 

הייצור החל, ולוחמי הצנחנים התלהבו מהשימוש בו כנגד כנופיות הפדאיון שזרעו מוות ואימה ביישובי הספר הישראליים בדרום הארץ. גם במלחמת ששת הימים היה העוזי הנשק העיקרי של חיילי צה״ל. אם תביטו היטב בתמונות מאותה מלחמה קצרה, תגלו אותו מככב בהן לתפארת מדינת ישראל. אבל לא רק שם. אפילו במלחמת וייטנאם, במל־ חמת פוקלנד ובמלחמה בסומליה הייתם יכולים לאתר אותו בנקל. צבא השאה הפרסי השתמש בו. יחידות מיוחדות בווייטנאם. משמר הנשיא בסרי לנקה. חיל הים היווני. חיל האוויר הפרואני. יחידה עלית של משטרת בנגלדש. ועד לתוניסיה הגיע.

ב־1976 עזב גל, חתן פרס ביטחון יש־ ראל על המצאתו, את הארץ מסיבות משפחתיות. חמש שנים אחר כך צפה העולם כולו במאבטח של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן שולף את המיני־ עוזי שלו, כשמתנקש ירה ברייגן. אחר כך, בסרט ״קומנדו״, עשה בו ארנולד שוורצנגר (כל קשר לרייגן מקרי בהח־ לט) שימוש נאות ואפקטיבי.
 

בספטמבר 2002, בגיל 79, הלך עוזי גל לעולמו בעיר פילדלפיה שבארצות הברית, הרחק מהמולדת שלמענה נתן את נשמתו, עוד לפני שהצליח להשלים פיתוח של אקדח חדיש. כעבור שנה, בדצמבר 2003, שבע ימים ועלילות (כולל עלילות קולנועיות), הוצא העו־ זי משימוש אחרי שלא פחות ממיליון וחצי חתיכות ממנו יוצרו במהלך השנים - אך חזר מהמתים שמונה שנים אחר כך, בצורת הדגם ״מיקרו עוזי פו־ לימר״ שנאבק בטרוריסטים באשר הם.
 

וקארה? הוא מיהר, כבר בשנות ה־50, לרשום פטנטים על החמ״ד שלו במספר מדינות בעולם, עלה למשפט צבאי וניצח בו, אבל פרש מצה״ל. ניצחון אחד מאוחר מדי.