ביום שאחרי ההפגנה הסוערת ביותר שראתה תל אביב זה שנים, ליקקו הצעירים בני העדה האתיופית שיצאו ממנה בשן ועין את פצעיהם, הנפשיים בעיקר. "זאת הייתה הפגנה למען ההורים שלנו שלא היה להם קול ולמען האחים הקטנים שלנו כדי שיהיה להם עתיד", אמר אחד מהם.
"אין לי שום טענה כלפי המפגינים. מה שקרה בליל ראשון זה התפוצצות של חבית דלק שהוסיפו לה עוד ועוד עד הפיצוץ הבלתי נמנע", כך אמר אתמול ראובן רטה, בן 32, אחד מראשי המחאה שהסכים להיחשף לראשונה. "יש אנשים במאבק שהעוול ממש בוער בהם. המאבק לא ייגמר מול המשטרה אבל צריך להתחיל ממשהו". 
 רטה הוא גם אחד מראשי קבוצת "אתיופים מאוחדים", שהוקמה ברשת הפייסבוק ומונה כ-14 אלף חברים, והפכה לאחת הזירות המרכזיות של התארגנות המחאה. רטה נשוי טרי (לבת העדה האתיופית), אקדמאי ולוחם בהנדסה קרבית במילואים, תושב יבנה שהיגר מקרית מלאכי ומעיד על עצמו כמי שדווקא הצליח באופן יחסי להשתלב בחברה הישראלית. העברית בפיו רהוטה ונטולת כל מבטא. 

לרטה אין בדל של טענה כלפי הצעירים בני העדה, והוא פוסל את הדרישה שמעלים ישראלים רבים,  לפיה האתיופים צריכים לעזור לעצמם "לצאת מהגטאות". "אני מכיר את המילים האלה אבל צריך להיות בצבע הלא נכון כדי להבין את הכאב העמוק", רטה אומר. "יש פה גזענות טהורה, אפליה שהיא יום יומית בכל מקום בחברה".


אין לו טענה כלפי צעירי העדה. רטה

הוא מוסיף כי "ישראל היא מדינה גזענית. אני האתיופי שכולם אומרים עליו 'הנה, אתה הצלחת'. אבל אני זה בדיוק היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל, כמה כאלה יש? גם אני הייתי יכול לסיים את החיים שלי בכלא. אתה צריך להיות עם אופי מאד חזק. לכאורה כל בן לעדה האתיופית יכול להרים את עצמו, אבל ברגע שמגיל קטן בשכונות אתה מתמודד עם השוטרים, אתה לא יכול להרים את עצמך. צעירים שהתאבדו בעקבות מעצרים נרצחו, פשוט ככה. רצחו להם את הנשמה". 
רטה מדגיש: "כש-40% מאוכלוסיית כלא הנערים היא האחים הקטנים שלנו, ולמרות שלא כולם טלית שכולה תכלת, אני עדיין קורא למפכ"ל – בוא נתחיל מליישם את בחינת התיקים ושחרור מי שנעצרו על לא עוול בכפם. אבל בוא נודה על האמת, אפילו אם רק חלקם עברו עבירות שמצדיקות מאסר, יש לזה סיבה שהם הגיעו למצב הזה". 

"צבעו את כולנו בצבעים של אלימות"
 
על הטענה שאת הגטאות יצרו יוצאי אתיופיה בעצמם שהעדיפו לגור יחד דוחה רטה: "באיזה כסף יכלו ההורים שלנו לקנות דירות במקומות אחרים? עם כל הסיוע שקיבלו, התבקש שיגורו איפה שיכלו, ואיפה שהיה הכי זול זה במקומות שהקהילה כבר גרה בהם. זה מעגל של דחיקה לשולי החברה ולשולי הערים, שמזין את עצמו. ומי שניסה לגור בשכונות אחרות לא תמיד הצליח מסיבות גזעניות נטו. ההורים שלנו לא באו עם אמצעים, החכמולוגים שוכחים את זה". 
 
על עדות אחרות שסבלו מאפליה אומר רטה: "אם הייתי יכול לעמוד שם לצד עדות המזרח בשנות החמישים, הייתי עושה את זה. אבל זאת לא סיבה ש-60 שנה אחר כך זה צריך להימשך. אני רוצה את התיקון עוד בימי חיי ולא לחכות שזה יקרה בחיי הילדים שלי. המטרה של המאבק היא במילה אחת – שוויון. מה אנחנו בסך הכל מבקשים?". 
אנחנו פוגשים שלושה מהמפגינים הצעירים יותר מליל הזעם בככר רבין, שלושה שנמצאים רק בתחילת הדרך הקשה שראובן עבר. שלושה חיילים משוחררים טריים שלומדים היום בתנאי פנימייה באזור תל אביב ובליל ההפגנה בראשון הגיעו לכיכר רבין. אסממו המתגורר בחיפה, יעלם תושב גבע בנימין בשומרון וטספהו מבית שמש, הם שלושה שלכאורה "הצליחו לצאת מהגטו", אבל בעיניהם מופיעות דמעות של עצב ותסכול כשהם נזכרים במראות הקשים מההפגנה של חבריהם מופלים ארצה, נהדפים ונאזקים.

"היה רק קומץ של מתפרעים שזרקו חפצים על שוטרים. אולי 30 מתוך 3,000 וצבעו את כולנו בצבעים של אלימות. אף אחד לא מבין", אומר לנו טספהו, ומוסיף: "בפנימייה אנחנו מדברים ומתחברים עם צעירים מעדות אחרות, אפילו הולכים לאכול שווארמה ברמת השרון בלי לפחד מהמבטים שננעצים בנו. על לשבת בבית קפה אנחנו לא חולמים כי זה מביך כבר. אבל אז אנחנו חוזרים כל אחד לבית שלו ושם אנחנו כבר לא סטודנטים, לא חיילים משוחררים. רק שחורים".
יעלם לא משלה את עצמו: "אנחנו חברה גזענית מאד ואין ספק שהמאבק לא מסתיים ביחס המשטרה, אבל אנחנו חייבים להתמקד בו עכשיו. אין אחד מאיתנו שלא חווה את הפחד מהמשטרה וההפגנה פשוט הציפה את הפחד הזה שהפך לתסכול".